אמובטלת בברלין

כשהייתי קטנה ותולעת, הייתי מנויה על שני ספרים בספריה העירונית, על ספר אחד בספריית בית הספר ולפעמים היתה מגיעה אלינו ספריה ניידת, מין טנדר צהוב עם ספרים בערך באותו הצבע, והייתי מחליפה גם שם. ספרים לא קנו לי, בשביל מה? מה עושים איתם אחרי שקוראים אותם פעם אחת? חבל על הכסף.

היתה לנו בספריה העירונית ספרנית נכה עם כפות ידיים קשות ופרצוף זועף. שהיתה שומרת על נפשנו הרכה. היא לא הרשתה לי לקחת ספרים מהמדף של בני הנוער ובטח לא של המבוגרים, והיתה מתווכחת איתי על כל בחירה שעשיתי. יום אחד אפילו הבאתי את אמא שלי, שתגיד לה בת כמה אני ושהיא מרשה לי לקחת את "אורי".כשחזרתי איתו הביתה, הרגשתי שלכדתי אוצר. גם הצלחתי למצוא אותו בספריה, וגם הצלחתי אחרי שבועות ארוכים להביא אותו איתי ולא סתם לקרוא פרקים גנובים בין המדפים. פעם בשנה, בימי הולדת כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה מתנה, ביקשתי ספר, והייתי בוחרת את האלבומים היקרים, אף פעם לא סתם ספר קריאה. אבל בשבוע הספר, הייתי מקבלת ספר, לפעמים שניים, ואם התמזל מזלי, הייתי מגיעה כשהסופר בדוכן והייתי מקבלת חתימה. הייתי מגיעה עם ההורים שלי. תמיד עם שניהם. ומסתובבת בין הדוכנים. ומריחה את הדפים, ורושמת לעצמי מה לחפש בספריה. וקונה. והספרים שהיו שלי, ורק שלי, והיו לא עטופים בניילון קרוע, ובלי חותמת של תאריך החזרה, היו נשמרים מתחת למזרון המיטה שלי והיו נקראים שוב, ושוב, ושוב, כי הם שלי. 

היום יש לי פחות זמן, ופחות כוח ואני קוראת, המון... אבל בעיקר ספרי ילדים. הבחור, תולע גדול מכל מה שאני אי פעם הייתי, עדיין משאיר בכל פינה בבית ספר עם אזני חמור.

יכול להיות שהיום, עם  הילדים שלי אני משלימה איזה חסך. ויכול להיות שאין באמת ספריה איזורית אמיתית כמו של פעם. שאפשר ללכת אליה ברגל ולמצוא עולם ומלואו. אבל יש להם בבית ספריה ענקית שלא מביישת שום חנות ספרים. על המיטה זרוקים דרך קבע חמישה ספרים, ובילקוט יש לגדול עוד ארבעה. כשהלכנו איתם אתמול לשבוע הספר, והסתובבנו בין הדוכנים, שום התרגשות מטורפת לא נרשמה. רק ויכוח נורא על כמות הספרים שצריך לקנות, כי זו חגיגה.  אבל כבר ברכב, בדרך הביתה, כל אחד ישב מול הספר(ים) שלו וגם היום בדרך לגן ולכיתה.

יש מחיר לבלאגן הספרותי הזה, כי יש ספרים אהובים שמודבקים שוב, ושוב ושוב... יש דפים אבודים או מרוחים בקטשופ וספרים שנרטבו מתחת למיטה. אבל זו חולשה שאני אוהבת. אז אני מקטרת וקונה... ואני מודה. אני מכירה את הויכוח על מחירי הספרים, ועל זה שיש מחיר לתרבות. אבל אם הספרים נמכרים ליותר אנשים ואפילו אני מצליחה, אז אין לי עם זה בעיה (ועם כל הסופרים סליחה..). אם לא זה, אני לא הייתי כותבת עכשיו והם לא היו יושבים עם מיץ קפוא בכוס עם כפית וספר קריאה בגינה.