עובדה: לפעמים אני מעגלת פינות.
זה אומר שלפעמים אני קצת מייפה את המציאות בכדי שיהיה לי נח יותר או טוב יותר, ושלפעמים אני קצת משקרת בכדי להשיג מטרה ולפעמים אני מרשה לילדה שלי לעשות פיפי בבריכה של הקטנים.
לפני שבוע הבחור ואני פינינו יום קייץ מסוייט, ארזנו את הילדים ונסענו ליום טיול שעבר גם במשרד הפנים ובמשרד החוץ. חלומו הרטוב של כל ילד בחופשה, אני יודעת, אבל לא היתה ברירה. אז בתחנה השניה מבין השתים התברר שתעודת הנישואין המקורית שלנו, שחתומה בחותמת הרבנות הראשית ברעננה, לא מספקת את משרד החוץ בינלאומי שלנו כי רעננה היא כנראה מדינת ספר נידחת והרבנות הראשית שלה לא יכולה לספק את המעמד הבינלאומי היוקרתי של המדינה האירופאית שלנו, ושצריך לעבור ברבנות הראשית ולאשר את התעודה. הרבנות הראשית, כמה מוזר, בדיוק היתה ביום בו אין קבלת קהל. תודו שאתם בהלם...
אז חייגנו אילהם וביקשנו שאולי בכל זאת, ובשניה שחשתי טיפת שיכנוע חטפתי את הטלפון מהבחור והסברתי לגברת ציונה שאנחנו הגענו במיוחד מרעננה , ששבוע הבא אנחנו עוזבים את הארץ וששלושה ילדים ברכב קשורים ומחכים למוצא פיה. כוח השכנוע המופלא שלי, שנרכש בשנות עבודה מפרכות בתקשורת הישראלית, גרם אפילו לשומר בכניסה להסביר שהוא לא מאמין ושזה בחיים לא קרה לו. גם ששבוע שעבר היתה משפחה שהגיעה במיוחד מעכו ונסעה חזרה. כח השכנוע המופלא שלי גם גרם לזה שהגדול שאל אותי בדמעות אם אנחנו באמת טסים שבוע הבא ומתי שינו לנו את שם הישוב לשם העיר של סבתא....
לפני שבועיים, יום אחרי שהקטנה חגגה 3 הגענו לתערוכה שאת כרטיסיה קנינו מבעוד מועד. כשרכשתי את הכרטיסים הקטנה עדיין לא הייתה בת 3 ואני חשבתי שהתערוכה הזו שווה את הכסף ושאפשר יהיה להגיע לתערוכה בתאריך שהיא היתה אמורה להפתח. טו מייק א לונג סטורי שורט לקבוע תור לתערוכה לקח זמן ובזמן ההמתנה המזוויע חשבתי בליבי שלא קניתי כרטיס לקטנה. כל זה לא היה מפריע לי אלמלא היינו יום אחרי החגיגה. היא היתה גאה והגדולים היו גאים.. ולכן ידעתי שצפויות לי בעיות. כשראיתי את השומר כבר הייתי כולי שלולית מים עצבנית והושטתי את הכרטיסים בכעס. הא שאל כמה ואני עניתי בזעם עצור ארבעה. האמצעי, איש הצדק והיושר, אמר שאנחנו חמישה ואני עניתי שהקטנה עדיין קטנה. או אז הודיעה הקטנה שהיא כבר לא קטנה והגדול אמר לה בקול מלא חשיבות שנכון, בדיוק אתמול היתה לה יומולדת. שלוש, הוא דיקלם לה את המנטרה של החודשים האחרונים, זה גיל של ילדים גדולים- בלי חיתול, בלי מוצץ. כאלה שלא בוכים סתם.
האזניים האדומות שלי וכושר השכנוע הדי מגמגם שלי העבירו אותי את השומר המזיע.. אבל לא הצליחו להציל אותי מהשאלות שלהם אחריו.
היום, בעודי יושבת לי על שפת הבריכה ומביטה בקינאה בהורים של הילדים הגדולים שאכלו אבטיח
ל ב ד, ולא חיפשו כל שניה איפה נמצאים שלושת הילדים שלהם ומי טבע הפעם, ניגשה אלי הקטנה, ושאלה אותי אם היא יכולה לעשות פיפי במים. עכשיו, שאלה כזו היא מסוג השאלות הקיומיות, שתמיד ידעת שהן יגיעו אבל אף פעם לא הכנת את עצמך באמת. והיום, כשהיא הגיעה, ושאלה ב ל ח ש אם אפשר לעשות פיפי במים, היה לי חם ועצוב ועניתי לה כן עייף. שניה אחר כך היא היתה ערומה וקיפצה למים... "מה את עושה?" צרחתי עליה "למה את מורידה את הבגד ים???" כי אני רוצה לעשות פיפי, היא ענתה לי... הוצאתי אותה, הלבשתי לה את בגד הים ואמרתי לה שנלך לשירותים. מיד היא התחילה לצרוח שהרשתי לה ולבכות שהיא לא רוצה שירותים ואסלה של נסיכות! (אה... בכדי לשכנע אותה שצריך לרפד אסלות ציבוריות לפני שימוש פיתחנו תאוריה כזו שכוללת נייר טואלט עם ציור של לבבות ומושבים מלכותיים. עובד כמו קסם!) בסדר, לחשתי לה. רק תפסיקי לצרוח, תלבשי בגד ים ולכי תעשי בבריכה. הרשתי, לא? מרוצה וטובת לבב היא ניכנסה לבריכה פיסקה רגלים וצרחה לי מרחוק באושר "אמא, עשיתי פיפי!!"
אז אני מודה, לפעמים אני קצת מעגלת פינות. ולפעמים אני קצת משקרת... שקרים קטנים, לא מזיקים... לבנים כאלה... או מקסימום מוקה... אבל אין לי מושג עדיין איך מסבירים לילדים שלי שמותר לי לפעמים קצת לשקר. אבל שאני לא מרשה להם בשום אופן, בחיים, לתפוס אותי!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet