אמובטלת בברלין

אני יושבת על ספסל מאולתר מול השיש במטבח, מלבד מזוודות ומזרונים מתנפחים אין פה כלום. לא חיבור לאינטרנט, לא מיטה, לא ארון ולא אמא ואבא שמטיילים לי מעל הראש. יש פה פוחזת אחת שטסה טיסה ראשונה מאז שהתהפכו לה החיים ואותנו. 

אין לי פוסט מסודר בראש רק חבילת גלישה סלולארית מוגבלת ורצון עז לסדר את המחשבות שלי כי שלושת הימים האחרונים שלי נראים לי קצת כאילו אני חיה חיים של מישהו אחר. עוד שניה אני שבה לישוב הקטן שלי ומסבירה למורה למה הילדים שלי נעדרו בימים האחרונים מבית הספר. 

הגענו לפה באמצע הלילה, קומה רביעית, בלי מעלית, ועשרות מזוודות. הילדים שלי, שראו את כל זה, עשו לגרמניה קבלת פנים כמו שרק הם יודעים ומאז אני מפחדת לפגוש בטעות איזה שכן בחדר המדרגות..

כמה שעות אחר כך כבר ניסינו להגיע לבניין העיריה, לפתוח חשבון בנק ולקנות כמה כלים בכדי לאכול איזו ארוחה או שתיים. מרפי, אהובי היקר, שישב לי על הרגליים כל הטיסה, שבר לי את אחת המזוודות, הרדים לי את הילדים שעה לפני הנחיתה, העיר אותם בצרחות בדיוק כשצריך לרדת, סגר לנו את העירייה בפרצוף, הודיע לי שאני חיה בסרט אם אני חושבת לפתוח חשבון בנק משותף והוציא את הנורופן של הילדה מהמזוודה כבר ביום השני, החליט כנראה שברלין עיר כלבבו. בן זונה. אבל מי אני שאתלונן... לפחות הבאתי איתי עוד משהו מוכר. משהו שנותן תחושה של בית...

את הפוסט שבו אני מספרת איך פתחנו חשבון בנק גרמני אני אשמור לפעם אחרת. חבל לבזבז כל כך הרבה בדיחות שואה על אינטרנט סלולארי ועייפות בלתי נגמרת, עוד כמה ימים, או שבועות... כשתגיע לבקר פה שגרה, אני אנסה לשכנע אותה להישאר לגור, אני אפילו אפנה לה מגירה. שרק תישאר ותהיה חברה..

כי אז אני אוכל לכתוב לי פוסטים בנחת ואולי גם לחזור לקרוא בחיים של אחרים, אולי אז אני אצליח להבין שאלו החיים שלי. הם פשוט חיים חדשים