אמובטלת בברלין

יש רגעים שאת יודעת שהמקום, היחיד, שאת רוצה להיות בו זה הבית. והבית שלך, הוא לאו דווקא איפה שנמצאת הדלת עם שם המשפחה שלך, אלא איפה שהלב שלך מרגיש שהוא הגיע למקום הנכון והוא יכול עכשיו כי הוא הגיע הביתה.

זה יכול להיות בבית של אמא, שהגישה את המרק הזה, ששנאת כשהיית חוזרת מבית ספר אבל היום את חושבת שהוא הכי טעים בעולם. וזה יכול להיות בתחנת הדואר ברחוב שגדלת בו, כי יש לך משם כמה זיכרונות נפלאים של ילדה נערה צעירה ומאוהבת, ולפעמים הביתה זה לרכב עם אבא על האופנוע ברחובות ירושלמיים ולהרגיש שוב, לשנייה, כמו בכיתה ג. לפעמים הביתה זה בכלל באולם הנכנסים של בן גוריון, כשאת מקבלת חזרה בדיוק את מי שהיה חסר לך לחור של החיבוק. לפעמים הביתה זו מוזיקה שמעיפה אותך בשני תווים לזמן אחר ולריח של ילדות.

 ולפעמים הביתה זה פשוט להיות איפה שיבינו למה קצת בא לך לבכות על מישהו שאת בכלל לא מכירה והוא מת.