אמובטלת בברלין

כבר שלושים ושש שנה אני חיה... שלושים ושש שנה (+-) אני מתקשרת עם הבריות. מחייכת, מספרת בדיחה, מחבקת חיבוק אוהד או מוחאת כפיים... בעיקרון אני עושה מה שצריך. אפשר להעניק לי ציון סביר ביחסי אנוש... כאילו יש נושאים שכדאי לשפר, אבל בכללי זה עובר. אחרי הכל שלושים ושש שנות ניסיון יש לי בזה. אז הייתי מצפה, אחרי שלושים ושש שנות עבודה בתחום מסויים, שהעבודה תהיה קלה יותר... תזרום... שיהיו הרבה פחות בלת"מים שלא התמודדתי איתם בעבר.. אבל הינה.. עם כל כך הרבה שנות ניסיון (שלושים ושש, כבר אמרתי?!) מתברר שעדיין אני לא יודעת איך עושים חברים.

כאילו, עשיתי חברים בארץ, אבל בדרך כלל, כשהגעתי למקום חדש והתחלתי לעשות חברים חדשים, היה לי גיבוי של מגוון חברים ישנים, והייתי צריכה להתחבב, ולהכיר, ולסנן, ואז למצוא לי את יחידי הסגולה, שונאי הבריות, מעבירי הביקורת ואוהבי הרכילות, ומתחברת אליהם..ועדיין היו לי בארסנל כמה וכמה חברים מהמסגרת הקודמת, או אלה ששרדו אותי לאורך השנים, ונשארו בסביבה, ותמיד בנייד היו לי מספרים של כמה אנשים שאני אוהבת שיגידו לי תמיד בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע ויצחקו איתי על כל מה שבא לי לצחוק ויפגשו איתי בדיוק ביום היחיד שבו אני יכולה. כי ככה זה כשחברים. 

אבל אז הגעתי לכאן. 

כל הגיבוי שלי נשאר בארץ, ולבד זה די דרעק. אז אתה מתחיל לפתח קשרים עם מי שנמצא. כרטיס כניסה למועדון האקסלוסיבי שלך הוא שפה. דוברי אנגלית הם חברי מועדון ללא דמי חבר, דוברי עברית מקבלים אוטומטית כרטיס של כבוד עם כניסה למאחורי הקלעים+שתיה ונישנושים. VIP במעגל הזהב.

יש בחור אחד שעזר לנו למצוא את הדירה. כשהגענו לפה הוא עזר במליון ואחת טובות קטנות והטלפון שלו היה הטלפון שנתנו בבית הספר לפני שהיה לנו נייד. מאז בית הספר מסרב למחוק והוא פעם בשבועיים שלושה מקבל טלפון מהמזכירה על זה שאחד שכח את הקלמר או שהשני בכה בהפסקה. אז הזמנו אותו ואת הבן זוג שלו לארוחת ערב. כי רצינו באמת להגיד תודה, ואמרנו, ובטח נגיד שוב, אבל הם צעירים, ובלי ילדים אז רוב הסיכויים שהם לא יגישו בקשה לאימוץ בקרוב...  אז הגדול מצא לו איזה חבר דובר עברית בשכבה, והחבר החדש הזה הוא בן לזוג הורים דוברי עברית, שהם גם דוברי גרמנית וגם כבר גרים פה כמה שנים. יש להם גם שלושה ילדים בגילאים קרובים לשלנו מה שעושה את הכל  לסוג של זכיה בלוטו.  והם באמת בסדר ההורים שלו, ויכול להיות שאם הילדים שלנו היו יחד בבית הספר בארץ, אז הייתי פוגשת את האמא באיזו אסיפת הורים ומרכלת בחצי חיוך על המורה, במדורה של ל"ג בעומר כבר היינו יושבות אחת ליד השניה וכשהיא היתה באה לאסוף את הבן שלה יום אחרי כבר היינו יושבות לקפה. אבל פה אחרי יומיים נפגשנו יחד כל המשפחה. עם הילדים. בבית. שישה ילדים צורחים וארבעה מבוגרים שמנסים להיות חברים. היתרון היחיד בזה הוא שמכאן אפשר רק לעלות...   

לקטן יש עוד ישראלי בכיתה, עם זוג הורים מלחיץ, שכשהגעתי אליהם פחדתי שהם יקשרו אותי לכיסא ולא יתנו לי ללכת. שעה וחצי הם הושיבו אותי על השולחן הקטן בדירה שלהם וניסו לשאוב ממני מידע... מה כבר אני יודעת, מי עוד ישראלי בכיתה, איפה אני עושה קניות, מתי אני יוצאת מהבית וכמובן, כמה אני משלמת שכר דירה. רק כשיצאתי משם, הבנתי שאני רק עניתי, שהם לא נתנו לי אפילו להשחיל שאלה...

אה... ויש את החברה הכי טובה של הקטנה. שאמא שלה זה סוג של קו אדום שעוד לא הצלחתי לחצות... יום אחד אני אמצא בי את האומץ לבוא ולהגיד לה "הקטנה ממש רוצה שהבת שלך תבוא אלינו אבל אני מעדיפה שהיא תבוא לבד... כאילו, בלי הורה מלווה. את לא כועסת, נכון? את ואני... כאילו, אין באמת למה..." 

כי כל פעם שאני פוגשת פוטנציאל חדש לחברה, יש מין ראיון דו צדדי כזה, מין דייט במסווה של סתם שיחה. שבסוף, כמו בדייט את רוצה שירצו אותך גם אם את עדיין לא ממש בטוחה. ואני, שאפילו דייט אמיתי אחד לא היה לי בחיי, ולא מכירה את חוקי ההכירות והמשחקים, מנסה להיות אני ולא להראות כמה אני עוד לא בטוחה. רק שבסוף אני אוכל להוסיף לי עוד איזה מספר לנייד ויהיה לי עוד מישהו להעביר איתו איזו שיחה.  ויש לי כבר שלושה וחצי מכרים, שלושה זוגות עם ילדים שאפשר להעביר איתם את הזמן ומליוני גמגומי חברות - מאולצת, קשה, שצולעת ולא מצליחה באמת ללכת, אבל חדשה, ודוברת עברית... ומלאה היסוסים ובוררת כל מילה, אבל זו רק ההתחלה...