אמובטלת בברלין

כבר שנים מציק לי הבחור שאני אתחיל לכתוב. לא בלוג, אלא סיפור, או ספר... או איזה משהו נחשב... בהתחלה, כשעוד לא היתה אמובטלת הוא היה מוכן להתפשר על בלוג...רק שיהיה משהו כזה שאנשים יקראו. בחיי, הוא היה אומר לי... אם רק היתה לך קצת יותר אמביציה. אז לפני שלוש שנים פתחתי בלוג, ואחרי שבוע זנחתי אותו. הוא נח לו שם בינות לבלוגים הזנוחים של ישראבלוג, בדרכו לבית הקברות לבלוגים מסכנים עד שיום אחד עברנו דירה והיה לי משעמם, והתחלתי לכתוב שוב.. לא ברכות ליום הולדת, לא סיפור לפני השינה לילדים, לכתוב לי. עלי. והוא היה מרוצה. בחיי שהיה לו שמח. וגם אני נהייתי קצת מכורה, אבל אז שנה חלפה לה וזה כבר לא הספיק... הוא הרי זה שדוחף אותי כשאני מסתכלת על העליה ואומרת לו"עזוב, זה גבוה, מלא עבודה, בוא נלך לראות איזה סרט.." והוא לא מוותר ועובר קדימה, מסתיר לי את ההר ומושך אותי קדימה. יש לו תחושה שאם הוא יתחיל אני אמשיך לבד. והוא רוצה שאני אכתוב.

שנים אני אומרת לו שאני באמת לא יודעת לכתוב סיפורים. באמת. בקושי על החיים המשעממים שלי אני מצליחה לכתוב, ובכלל, מה שאני יודעת לכתוב עליו זה על עצמי, כי בסופו של יום יש פה עניין מאוד פשוט. כשזה אני אף אחד לא יכול להגיד לי שאני טועה. 

ועדיין הוא המשיך וממשיך להציק. סיפור הוא רוצה. (הוא התחיל מספר, אבל הבין שאת העליה הזו הוא לא יצליח להסתיר גם אם הוא יעמוד מקדימה ועבר לסיפור..) אז היום, באמצע החופש עם שלושה ילדים, בשבע דקות של שקט שבהם כל אחד מהם אחז בספר והיתה פה דממה, הנחתי את הספר שלי וישבתי על המחשב. כתבתי לו סיפור. רק לו. בחיי. חצי אמת, חצי בדיה. חצי אני חצי מישהי שאני לא מכירה. משהו קצת אפל ועם אופטימיות מאוד זהירה. ולא חשבתי יותר מידי על המשמעות, פשוט שלחתי לו את מה שיצא. 

ומאז אני מוצאת את עצמי מנסה להסביר, זה לא אתה, זה אני, זה לא קשור זה סתם סיפור. סיפור! והוא כבר כמה שעות מנסה להבין למה הוא כל כך נורא ואני מנסה להבין איזה סיפור הוא מדבר, ואיך הסיפור הזה, שאני כתבתי הוא אחר לגמרי מזה שהוא קרא..

ואין לי איך להסביר, לא בצורה שהוא יבין. כי מה שיש לי זה סיפור שהוא חצי אמת וחצי בדיה והוא לוקח אותו ועושה ממנו מסיבה. 

ואני בכלל חשבתי שכתבתי על אהבה.