אמובטלת בברלין

השאלה הראשונה שהפסיכולוגית שלי שאלה אותי היתה למה באתי אליה. הסתכלתי עליה בהפתעה ועניתי לה שאני לא יודעת. כמה חודשים גילגלתי את האופציה הזו של ללכת לפסיכולוגית ודמיינתי לי מגוון שיחות אבל על השאלה הזו אפילו לא חשבתי. "מה זאת אומרת למה באתי? כי רציתי לנסות" ובכל זאת?" היא שאלה..."מה גרם לך להרים את הטלפון ולקבוע יום ושעה?"

"יש אופציות?" עניתי לה "אני הרבה יותר טובה במבחנים אמריקאיים" היא חייכה ושאלה "בעיות בבית?"  נופ "בעבודה?" דווקא בסדר, המשכורת לא משהו אבל אחלה אנשים" "בעיות עם אמא?" לא, היא דווקא גידלה אותי יופי. נראה לי שיצאתי סבבה. גם אבא שלי אחלה, אמרתי לה עוד לפני שהיא הספיקה לשאול. אחים? בן זוג? מאורע שקרה לאחרונה? היא התחילה לירות. לא, עניתי. הכל בסדר. נשבעת לך, אבל הפסקתי לראות חדשות בשבועיים האחרונים, סתם כי נמאס לי מרוני דניאל. זה נחשב?

היא שוב חייכה ושאלה אותי אם אני חושבת שאני נורמלית, אם במסגרת ההכל בסדר שאני יורה פה אני גם חושבת שאני בן אדם רגיל. עניתי לה שנראה לי שאני פטפטנית מעל לממוצע הארצי ושיש מצב שאני הבן אדם הכי מבולגן בכל איזור גוש דן אבל שחוץ מזה נראה לי שאני באחוזון חמישים. 

 אז מה? את מוכנה לשלם 470 ש"ח לארבעים וחמש דקות כל שבוע רק בשביל שאני אשמע מה יש לך להגיד? הרבה כסף אמרת  שאת לא עושה... "האמת שלא חשבתי על עניין קבוע, חשבתי לבוא, לשבת, נדבר קצת, אני אצא עם איזו תובנה או שתיים על למה החיים שלי כאלה ואולי אבוא לבקר אותך שוב עוד כמה שנים, סתם בשביל לבדוק שהבנתי נכון.. נראית לי עסקה יותר משתלמת.

"תקראי לי תמימה," היא ענתה לי, "אבל נראה לי שאת לא באמת הגעת עד לפה ושילמת סכום של זוג מגפי עור סתם כי רצית שיחה על הא ודא. חוץ מזה, למה דווקא אני אם מותר לי לשאול?

אה... זה דווקא קל, ליאת היתה אצלך לפני שנתיים. יצאה מזועזעת. אמרה שבחוסר מקצועיות כזה היא לא נפגשה בכל שנות הטיפול שלה... והיא מטופלת מנוסה, נראה לי שיש לה כבר דוקטורט במטופלות. אגב,  ב-12 שנה אפשר להוציא דוקטורט? בכל מקרה, ישר ידעתי שאם איתה לא הלך לך את ואני ישר
נתחבר. תקראי לזה אינטואיציה, תקראי לזה חוש שישי, או שסתם את כנראה בחורה כלבבי אם היא לא סבלה אותך, אבל כבר מאז ידעתי שאם יום אחד אני אצטרך פסיכולוגית אני אבוא אלייך ושיננתי את השם. אגב, למה קוראים לך צפרירה? הייתי בטוחה שאת בת 67..

לא נראה לי שהיא זכרה את ליאת, למרות שהיא נתנה לי מבט כזה של אחת שמבינה, ליאת פשוט לא טיפוס שזוכרים אחרי פעם אחת. היא נראית לגמרי רגילה בפגישה הראשונה. זה לוקח כמה חודשים להבין כמה היא רקובה מבפנים וזה תמיד קורה אחרי שאת כבר כבולה אליה כי את חייבת לבוא אליה היום כי האחרון בדיוק זרק אותה והיא בוכה או כי אנחנו חייבות לשבת לקפה כי אתמול היא עשתה שתי הפלות וניתוח מוח. הרוב קורה בדמיון שלה, אבל הדמיון שלה זה עניין ממש אמיתי ואי אפשר להתעלם ממנו.

"טוב," היא אמרה שוב, "בואי נעשה רגע סיכום קצר. את נורמלית. יש לך הורים בסדר ויצאת סבבה, יש לך עבודה טובה עם משכורת לא משהו ויש לך ליאת אחת מעצבנת בחיים. פיספסתי משהו?"

כן, עניתי לה, שבועיים בלי דני רופ ויונית לוי. אבל חוץ מזה נראה לי שכיסית.  "אבל עדיין לא אמרת  למה את פה?" היא ניסתה שוב. "אמרתי לך, אין לי מושג. חוץ מזה" המשכתי, "אני בכלל שמעתי שהאגודה שלכם מפיצה שכל אחד צריך טיפול"  היא שוב חייכה, יש לה מן חיוך נעים כזה. הוא מתחיל מהעיניים, אני אוהבת אנשים שמחייכים מהעיניים, כאילו העווית הזו בפה היא רק עניין נלווה לכל שאר הפרצוף שמחייך והפה מצטרף כי אין לו ברירה. "ואני שמעתי שדובי קוטב הם שחיינים מצויינים, ועדיין, את לא רואה אותי מזמינה טיסה לגרינלנד בכדי לבדוק את זה יותר לעומק, " היא ענתה לי, "אבל את כן פה, ואני עדיין לא יודעת למה"

"טוב, זה עניין כזה של פסיכולוגים,"  אמרתי לה "אתם חייבים להבין כל דבר. אבל פה באמת שאני לא יכולה לעזור לך. אין לי מושג. נורמלית, אמרתי לך, אין מפלצות בארון- אולי קצת חורים בגרביים, אבל זה נראה לי שיש לכולם"

היא הסתכלה על השעון וציינה שכבר סיימנו 235 שקלים ושיש כמה אופציות, או שנשב ואני אספר לה קצת מי אני: גיל, מצב משפחתי, היסטוריה רפואית וכמות חצ'קונים בגיל ההתבגרות או שנדבר על הבית שגדלתי ואם לא מתחשק לי אפשר גם שהיא תוציא עוגה מהמקרר ונרכל על קצת על ליאת.

"פחחח זה קל," סיננתי, "אמרתי לך כבר שאני מעולה במבחנים אמריקאים. איפה העוגה ואיפה מרתיחים מים ?"  פשוט לא היה נעים לי שהיא תכין הכל לבד, 470 או לא 470 אם אמא שלי תראה שמישהו מכין לי קפה ואני לא עוזרת היא תתחיל לצעוק.

אחר כך בילינו עוד עשרים דקות בלבלוס עוגה לא משהו ובלנתח את החיים המופרעים של ליאת. איך כל שבוע היא מגלה שיש לה סרטן ושהיא מאוהבת באסיר שיושב על רצח או במחבלת מנווה תרצה. זו לא אשמתה, הסברתי לצפרירה, היא, במקום טום וג'רי, ראתה כל הילדות עם אמא שלה טלנובלות. בגלל זה היא גם דוברת ספרדית שוטף וזה פותח לה עוד חצי יבשת של אנשים לא מכירים אותה והיא יכולה לכבול אל הטרגדיות שלה.

אחר כך כשהשעון צפצף היא שאלה אותי אם אני אבוא בשבוע הבא או שכבר הבנתי שאני לא אצא עם תובנה מארבעים וחמש דקות של שיחה עם מישהי בגיל שלי. אמרתי לה שכל החברות שלי מקבלות ממני כסף באיזושהיא צורה ושנניח שברביעי הבא בשש וחצי יש לה יום הולדת. "יש משהו ספציפי שאת רוצה? משהו סביב 470 שח נניח?" היא ענתה שלא משנה לה אם זה בשיק או מזומן ומה לרשום על הקבלה. ויצאתי.

 כל השבוע שחלף בין הפגישה הראשונה לשנייה ניסיתי להיזכר אם היתה לה ספה בחדר. זכרתי שישבתי על מן כיסא מרופד כזה, אפילו לא כורסה ולא זכרתי אם היתה שם אופציה נוחה יותר וקופסה של טישו. אם כבר אני הולכת לפסיכולוגית שלפחות תהיה שם ספה וטישו. לא בשביל משהו אבל נראה לי שלפרוץ בבכי על ספה זה הרבה יותר ביתי. אולי בגלל זה בפעם השניה שהגעתי אליה ישר שאלתי אותה למה אין לה ספה ולמה אפילו הכיסא שאני יושבת עליו לא יותר מידי מזמין.
"מה?" שאלתי אותה "את מתה שנלך?"  מי זה נלך? "אני והחבר הדמיוני שלי שלום", עניתי לה. "באמת עוד לא יצא לכם להיפגש.." "נו... באמת, המטופלים שלך!  את מתה שנסיים את הטיפול ונטוס לך מהעיניים?"  "זה מה שחשבת שתראי כשתבואי לפה?" היא ענתה בשאלה " ספה וטישו? את חושבת שכל מי שמגיע לפסיכולוג מגלה שאבא שלו הרביץ לו בילדות, מבלה שלושת רבעי שעה בבכי ויוצא?"  "ת'שמעי," עניתי לה  "אני בתולת פסיכולוגים. את הראשונה שלי.. אז תגידי לי את האמת, זה יכאב? זה ישנה אותי לתמיד? זה באמת כמו שכולם מספרים?" היא שוב חייכה את החיוך המרגיע הזה שלה ואמרה שאני בחורה משעשעת. אמרתי לה שזה נשמע כמו משהו שהיו אומרים לאמא שלי באסיפת הורים ושעוד שנייה היא תגיד לי שאני משתמשת בהומור וציניות בכדי להפיג מתח. ושאת זה  כבר עשרים שנה אני יודעת. בערך מאז הסמנריון הזה בסוף י"ב, שבו כל אחד היה צריך לספר איזה סוד על עצמו והסוד שלי היה שאני לא בתולה. למדתי באולפנה לבנות אז אולי זה לא היה המקום. אבל זה היה הסוד היחיד שהיה לי.  "כבר אז הייתי נורמלית בלי סודות.." אמרתי לה.  וגם אז השתמשתי בהומור וציניות להפיג לחץ, בחיי, הצחקתי את כל הסגל של הסמינריון ועד היום שום מורה לא יודע שום דבר. כשאני חושבת על זה, יש מצב שרק בגלל הבדיחות בתולין שסיפרתי שם יש לי היום תעודת בגרות.

היא שוב חייכה את החיוך המרגיע הזה שלה אז סתמתי. נראה היה לי שזה ברור לכל מי שיושב פה בחדר, כולל השטיח והכוס של העטים שאני מדברת שטויות. יש אנשים שאיתם שניה אחת של שקט מרגישה לך כמו שנתיים וחצי ויש אנשים שאיתם אתה מראש יודע שאין רגע דל.

 בכל מקרה, ברשימת הדרישות שיש לי מהאנשים שאני אוהבת, חוץ מהחיוך עם העיניים חייב להופיע הסעיף של שקט לא מבאס. אנשים שלא מפחדים משקט ולא צריכים למלא את החלל במילים, מרגיעים אותי.  אני יודעת שזה מוזר שדווקא זה מופיע ברשימה שלי כי מכסת המילים היומית שלי שווה בערך  לזו של כל האנשים שגרים בעיירה ממוצעת בסדר גודל בינוני, אבל אולי בגלל זה כל אלה שאי פעם
החזיקו אצלי יותר משעתיים וחצי היו כאלה שיכלתי לשתוק לידם. שכל המלל הזה שיצא לי מהפה לא הפחיד אותם וכשסתמתי הם פשוט נתנו לאזניים שלהם לנוח ולאגור כוחות במקום להלחץ ולחפש מילים אחרות. צפרירה שתקה איתי אז התאהבתי בה. ישבתי בשקט וחשבתי כמה סתומה ליאת שהיא נתנה לה ככה ללכת.

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים הלכתי לצפרירה לפני שסיפרתי לה על איתמר. היא לא שאלה אם אני נשואה או כמה אחים יש לי, היא לא שאלה מה אמא שלי אומרת על החיים שלי או במה אני עובדת ואפילו לא התעניינה בכמה אני משלמת שכירות ואיפה אני גרה שזה בערך הדבר הראשון שאנשים חדשים שאת פוגשת רוצים לדעת עליך. יכול להיות שזו אני שהתעלמתי מהעניין הזה שהפגישות שלי איתה מרוששות את חשבון הבנק הגם ככה לא יציב שלי או שאולי סתם היה לי יותר נח להתייחס אליה כאילו היא עוד אחת מהאנשים שכיף לי להיות לידם. לא משנה מה המחיר.

 אבל רק כשהיא שאלה אותי למה אני מתכוונת בלא משנה המחיר סיפרתי לה בפעם הראשונה על איתמר. שהיה גבוה ויפה ונפלא ומצחיק ושקט ומחייך עם העיניים וגם קצת נשוי. אבל רק קצת כי הוא בכלל לא רצה להתחתן והיא נכנסה להריון והוא עשה מה שכל בחור יפה וגבוה ושקט עושה והוא התחתן איתה. כשהיא שאלה אותי אם בגללו הגעתי בפעם הראשונה אז הסברתי לה שזה בכלל לא בגללו אלא בגלל שהבן שלו בן 4 וחצי ובגלל שאני יודעת חשבון. שזה אפילו לא מתמטיקה של בגרות אלא סתם חשבון פשוט של כיתה א ושלא צריך להיות גאון.  אז ביקשתי ממנה אם היא יכולה לחייך לי  את החיוך הזה עם העיניים וחזרתי לסתום את הפה.
נשארו לי בערך ארבעים שקלים חייכתי אליה. והיא אמרה שנראה לה שאני רוצה ללכת ושאם אני רוצה היא תתן לי בשבוע הבא פגישה של 510. אם זו הייתה ליאת היא היתה מכריחה אותי לשבת ולשמוע  למה איתמר אידיוט ואני נשמה אבל היא היתה צפרירה אז היא נתנה לי ללכת.

את איתמר פגשתי קצת יותר משלוש שנים קודם כשהיו חסרים לנו צלמים ופניתי אליו. חודש אחר כך הוא בא לבדוק מה קורה עם הכסף שלו ואני הסברתי לו שפרילנסרים זה עניין בעייתי. שאת הכסף הוא יקבל אבל זה יהיה אחרי החגים, או אחרי שתפרוץ עוד מלחמה או אחרי שאני אתחתן, המאוחר מבין השלושה, אבל שלא ידאג כי יש התחממות בדרום וכבר יש לי כבר בחור על הכוונת. הוא צחק אלי עם העיניים האלה שלו ואמר שהוא בטוח שאני יכולה לסדר לו משהו אמרתי לו שאני מבטיחה לסדר רק אם הוא מבטיח לא לעבוד איתנו יותר, כי הוא נראה בחור חמוד. אחר כך סידרתי לו את התשלום והוא עמד בהבטחתו לא לעבוד איתנו למרות שכל פעם התקשרתי לוודא. אני לא יודעת איך כל שיחה שלי איתו שהתחילה באם הוא רוצה לצלם איזה חבר כנסת נגמרה בשיחה של שעה וחצי על כל מי שרק עבר למישהו מאיתנו בחיים אבל חודשיים אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה כבר ידעתי בעל פה איך קוראים לאמא שלו ושהיא גידלה אותו לבד או שלאימא שלו יש שתי אחיות שהעניין היחיד בחייהן זה לריב איתה ועם עצמן. לזכותו יאמר שידעתי גם איך קוראים לאישתו, מתי הם הכירו, התחתנו ואפילו מתי היה הזיון הראשון שלהם, אה., וידעתי גם איך קוראים לבן שלו. רק בן כמה הוא מסתבר שלא ידעתי.

הזיון הראשון שלי עם איתמר היה 18 וחצי דקות אחרי שנפגשנו בפעם השניה. זה היה בפאב היחיד בפתח תקווה. הבוס שלי ארגן שם איזה ערב מחלקתי בחדר פרטי וכשיצאתי הביתה ראיתי אותו יושב על הבר ושותה מיץ תפוחים. 18 וחצי דקות אחר כך הייתי בלי ג'ינס באוטו שלו ושעתיים מאוחר יותר כבר הרבצתי לכרית בבית על כמה אני מטומטמת . אחר כך היו עוד עשרות ואולי מאות פעמים שבהם הרבצתי לעצמי או לכרית אבל אפילו לא פעם אחת שחשבתי להרביץ לאיתמר. כי איתמר  היה נפלא. והיו בו כל השריטות שחיפשתי לי באנשים והוא היה לא מושלם בעליל. אז אהבתי אותו. ואהבתי אותו בכזו קנאות שהייתי האוהבת הכי מושלמת במזרח התיכון. כי לא הזדיינתי איתו בימים שאישתו בבית בכדי שהיא לא תחשוד ולא התקשרתי אליו אפילו לא פעם אחת בשלוש שנים. וגם דאגתי לילד שלו ולמשפחה המתפקדת שלו הרבה יותר ממה שדאגתי לכל בן אדם אחר, אפילו יותר מלאיתמר. אבל בכל הזמן הזה לא היה לי ספק קטן בעובדה שאיתמר אוהב אותי. אולי לא כמו שהוא אוהב את הילד שלו אבל בטח יותר ממה שהוא אוהב יצורים אחרים שמסתובבים עלי אדמות.  אז שלוש שנים שלמות אהבתי אותו והוא אהב אותי עד שהוא אמר לי שהבן שלו כבר בן ארבע וחצי ושהוא לא מאמין איך הזמן טס. מאז הוא ניסה להתקשר אלי 195 פעמים ולשאול מה קרה אבל  לא עניתי, היו כמה פעמים שהוא התקשר למערכת אבל זיהיתי את המספר והעברתי את השיחה. כל שיחות הטלפון שלו לא גרמו לי להלחליף איתו אפילו לא מילה אחת אבל הן גרמו לי לחפש את השם צפרירה זכאי בגוגל, או לבדוק את הכתובת שלה בוויז, או לשנן את מספר הטלפון שלה ולבדוק באיזה ימים אני יכולה לצאת מהמערכת מוקדם כי צפרירה עבדה אחר הצהריים רק פעמיים בשבוע וגם זה רק עד שבע ורבע.

אני עדיין לא יודעת מה היה העניין שבגללו בסוף הפסקתי לשנן וחייגתי אבל חודשיים אחרי שגיליתי שהבן של איתמר בן ארבע וחצי ישבתי אצלה על כיסא לא נוח ויריתי את כל הלכלוך ששמרתי 15 שנה בבטן על ליאת. 470 שקל זה עלה לי אבל נראה לי שהורדתי חמישה קילו.  כשיצאתי משם היא
בדיוק התקשרה וסיפרה שנראה לה שהבחור שהיא יוצאת איתו עכשיו הוא קלפטומן ושהיא שוקלת לקחת אותו איתה לפסיכאטר כי חוץ מזה שהוא גנב לה 7500 שח הוא בסדר גמור וחבל לה לפספס. עניתי לה שאני אוהבת אותה אהבה אמיתית שבלב וכל מה שהיא חושבת שנכון הוא בטוח פתרון מצויין כי היא אחת הנשים הכי חכמות שיצא לי לפגוש. זו היתה השיחה הכי קצרה שהיתה לי איתה בחמש עשרה שנה שחלפו מאז שהיא עמדה לידי בתור לנעליים בבקו"ם.

בפגישה של ה-510 עם צפרירה היא לא שאלה על איתמר ואני לא סיפרתי לה עליו שום דבר, אבל ברגע שעברנו את הקו של ה470 אמרתי לה שאני חייבת להשתין ולקחתי איתי את הבדיקה. כשחזרתי היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תשמור את זה אצלה עד שנסיים ואז אני אוכל לבדוק בשקט. נתתי לה את הבדיקה ואפילו לא אמרתי לה שלא נראה לי שצריך באמת לבדוק. אמרתי לה שהריון זה הדבר הכי פחות נורא שיכול היה לקרות ושאלוהים כנראה אוהב אותי.ישבנו עוד שלוש וחצי דקות כששתינו בוהות, היא בי ואני במגירה שאליה היא הכניסה את המקל. אז יש אלוהים? היא שאלה בחיוך ואני עניתי לה שאם בחורה בת 33 מזדיינת עם חצי מרמת גן ועושה בדיקות לאיידס, לזיבה ולסרטן צוואר הרחם אבל לא שמה לב שכבר יותר משלושה חודשים היא לא קיבלה מחזור כנראה שאלוהים אוהב אותה. אין לזה הסבר אחר. "לא משנה מה הבדיקה שם תגיד, אני יוצאת מפה והולכת למלא לוטו."  כשהשעון צלצל היא הוציאה את המקל והראתה לי את מה שכבר ידעתי אז שאלתי אותה אם היא מכירה רופא טוב שעושה הפלות כי זה או זה או ללכת ברחוב ולבקש בדיקת אבהות מעוברים ושווים, אחד כן אחד לא.

אחרי שזכיתי ב-976 ש"ח בלוטו שמילאתי בו את התאריך האחרון שבו הזדיינתי (זה בטח לא יקרה שוב בקרוב אז זה היה נראה לי כמו תאריך חשוב),  את מונה השיחות המעודכן של איתמר (2-1-8) ואת  כמות האבות הפוטנצייאלים של העובר הגעתי לצפרירה. היא שאלה אותי איך אני מרגישה ואמרתי לה שאין לי מושג אם הבחילות הם מההיריון או מהעובדה שגיליתי עד כמה אני סתומה וגם  שמאז שהגעתי אליה ירדתי במצטבר כמעט 8 קילו וזה לא שאני נגד רזון קיצוני אבל זה לא סותר את כל העניין של הריון? היא צחקה ושאלה אם הלכתי לרופא ומה הוא אמר. אז הסברתי לה שללכת לרופאים נוגד את כל התורה שלפיה אם אני לא הולכת לרופא אז אני בריאה. אמרתי לה גם שיש לעניין סייג אחד קטן, כי אני הולכת לפסיכולוגית אבל א. היא לא באמת רופאה וב. זה רק אומר שאני פסיכית, לא חולה, ועל העובדה הזו לא היה בכלל ויכוח גם לפני שהתאהבתי בשקרן נשוי ושכבתי עם חצי רמת גן.

"הדבר היחיד שחדש פה זה שעד לפני שלושה חודשים חשבתי שאני נורמלית ומתברר שאני מטיילת לי במסדרונות אברבנל." לשאלה אם יש לי רופא נשים קבוע עניתי לה שהיא כנראה לא מקשיבה למה שאני אומרת וששום הסבר אחר לא יכול להיות לזה אבל טוב שאני מגלה את זה עכשיו ולא אחרי שמימנתי לה פנטהאוז בהרצליה אלא סתם שדרגתי לה את המכונית. כששמתי את התיק על הגב ובאתי לצאת היא שאלה אותי אם לשלוח את הקבלה בדואר אז התיישבתי על הכיסא המסריח שלה והתחלתי לבכות. היא פתחה את המגירה והוציאה משם טישו אז אמרתי לה שזה לא יפה להחביא ככה טישואים לאנשים שמגיעים לפה וכבר חודשיים ומשהו רוצים לבכות ואין להם עם מה.

חודש אחר כך לא הגעתי לצפרירה. גם לא ממש עשיתי שם דבר אחר חוץ מלסנן שיחות של איתמר, לעשות כאילו אני לא בבית כשהוא דופק לי בדלת ולישון. אבל בשלב מסוים, אחרי ששיננתי את השם ד"ר רביד יחזקאלי קצת יותר מידי פעמים ובדקתי את הכתובת שלו בוויז ווידאתי שיש לו קבלת קהל בימי רביעי בשש וחצי הרמתי טלפון למזכירה שלו וקבעתי תור. הפעם, בכדי לא להיות מופתעת בדקתי בגוגל גם איך הוא נראה ובן כמה הוא.

בשש וחצי בדיוק כשנכנסתי למרפאה של ד"ר יחזקאלי, סקרתי את חדר ההמתנה וגיליתי זוג אחד יחד, צעירה בתחילות שנות העשרים ואת אישתו של איתמר. בשלוש השניות שחלפו מהרגע שנכנסתי ועד שהבנתי מי היא, הספיקה הפקידה בכניסה לשאול אם אני מיכל בן אריה ומנעה ממני את האפשרות לברוח. אולי, אם לא הייתי 10 קילו פחות מהמשקל הגם ככה לא נורמלי שלי היה למח שלי כח לנסות לחשב דרכי פעולה, אבל הייתי עייפה, רעבה ובהריון. הנהנתי לפקידה שאמרה שבגלל שזו פעם ראשונה אני צריכה למלא טפסים ודחפה לי ליד עט וערימת ניירות עם שאלון רפואי שאחריו יכולתי  להצטרף לשב"כ או למוסד.

 10 דקות של המתנה עברו בבהייה ביפעת, תהיות מה היא עושה פה ואם אי פעם שמעתי מאיתמר את השם ד"ר יחזקאלי.  דמיינתי לעצמי מליון  אופציות שנעות בין הריון משותף כשאני מתקשרת אל יפעת בכל פעם שלא ברור לי אם העובר זז או מקיא והיא מתקשרת אלי בכדי לצחוק על כמה איתמר מפחד עליה לבין הפלה כשהיא מחזיקה לי את היד. ונכנסתי.

ד"ר יחזקאלי  נראה בדיוק כמו שהבטיחו התמונות באתר שלו,  הוא רק מחייך חיוך רגיל לגמרי. כשהתיישבתי הוא שאל מה מביא אותי אליו ואמרתי לו שאישתו של החבר לשעבר שלי יושבת בחוץ ואני קצת מבולבלת אבל שכבר שלושה וחצי חודשים לא קיבלתי מחזור וגם לא אכלתי כלום, שאין סיכוי שהבעל של זו מבחוץ הוא האבא כי הבן שלהם כבר בן ארבע וחצי אבל שיש סיכוי זהה לאבא אשכנזי מול מזרחי , בעצם תלוי לאיזה צד משייכים את הקווקזים, כי שמעתי שזה חשוב לבדיקות הגנטיות. חוץ מזה, אמרתי לו, אם אתה  יכול להסביר לי מה הפרוצדורה הכי מהירה להפלה וגם אם עושים את זה במקום וכמה ימי מחלה אני צריכה מהעבודה כי זה שבוע עמוס. אמרתי לו גם שנראה לי לי שאני בחודש שלישי או רביעי ושלפי החישוב שלי אני צריכה ללדת בסוף ספטמבר, מזל מאזניים , למרות שעם המזל שלי זה יקדים ויהיה על היום הולדת של ליאת ואני אשנא את הילד מהרגע שהוא יוולד. חוץ מזה אם זו בת אז אני אקרא לה טליה ואם זה בן אין לי עדיין שם אבל גם שזה לא ממש משנה כי עד ספטמבר אני כבר לא אהיה בהריון כי באתי להפלה והתחלתי לבכות. הוא חייך שוב חיוך רגיל, הוציא לי טישו מהמגירה וגרם לי לתהות אם זה עניין כזה אצל רופאים להחביא את הטישו.

דבר ראשון, הוא אמר לי, בואי נעשה בדיקה. נראה אם את בהריון ובאיזה שבוע ומשם נתקדם. אז שכבתי על הכיסא עינויים הזה שאני שונאת ועצמתי עיניים חזק חזק. הוא שאל אותי אם אני זוכרת מתי היה המחזור האחרון שלי ואמרתי לו שזה היה יומיים אחרי שגיליתי שהבן של איתמר בן ארבע וחצי. תאריך? שלושה וחצי חודשים עניתי לו. אולי ארבעה. אני לא יודעת, כי כל פעם הוא הגיע בלי שהזמנתי אותו ונשאר עד שרציתי למות. אם היה לך כזה גם אתה היית מעדיף לשכוח אמרתי לו.

הוא צחק ואמר שבוע 13, זה בערך הגיל של ההיריון. שעוד מעט אפשר יהיה לדעת אם זה בן או בת אבל בנתיים אני יכולה לפתוח עיניים ולראות לפני שאני מחליטה מה לעשות. אמרתי לו שאני מעדיפה שלא. אולי בשבוע הבא. הוא המשיך לבדוק כל מיני דברים ומלמל שהוא מודד או שהוא מצטער או שהוא יודע או אין לי מושג מה זה היה ואז אמר לי שאני יכולה להתלבש.

אחר כך הוא הסביר לי באריכות גם על הוועדה להפסקת הריון וגם על ההיריון ומה הבדיקות שאני צריכה לעשות אם אני אחליט לשמור על העובר וגם שאין לי הרבה זמן כי ככל שאני מחכה יותר ככה יש לי יותר בדיקות לעשות וההליך של הפסקת הריון נהיה יותר מסובך.  אבל הדבר הראשון שהייתי ממליץ לך לעשות, הוא אמר, זה להחליט, כי נראה שאת מבולבלת. כדאי שתתייעצי עם מישהו, הוא אמר, אולי עם אמא, או עם חברה טובה.

בראש חשבתי שאם אני אגיד לאמא שלי שאני בהריון כבר לא ממש יעניין אותה אם זה מאיזה פליט סודני שמועמד לגרוש או מרופא שעובד באסותא ורוצה שנתחתן, היא תכלא אותי בחדר שלי שבבית שלה ותביא לשם את מיטב הרופאים כולל מיילדת צמודה וברגע שהילד יצא היא תפרסם מודעה בעיתון. ליאת לעומת זאת, תספר לי על כל ההריונות שהיא עברה והילדים שהיא מסרה לאימוץ וגם על ההפלות והפעמים שבהם היא לא הצליחה להכנס להריון,  ואולי גם על חמשת הילדים שהיא הביאה עם הומו ופונדקאית. היחידים שיכלתי להתייעץ איתם היו איתמר וצפרירה אז כשיצאתי מד"ר יחזקאלי התקשרתי אליה והתחלתי לבכות.

שלושה ימים אחר כך ישבתי שוב על הכיסא הלא נח של צפרירה ושאלתי אותה אם היא רוצה שבמקום לשלם על הפעמיים שלוש הבאות אני אקנה לה כורסה נורמלית. במקום לענות לי היא שאלה איך היתה החופשה שלקחתי לי ומה הספקתי לעשות. עניתי לה שאני חייבת להסביר לה שאני לא כזו בכיינית בדרך כלל, ושהעובדה שבכיתי כל כך הרבה בזמן האחרון היא לא איזה עניין אופייני... חוץ מזה קראתי שזה בכלל בגלל ההיריון כל הבכי הזה... בכלל לא בגלל שאיתמר בן זונה ושאני בהריון מאיזה שיכור שפגשתי בקריית אונו. אמרתי לה גם שחוץ מהעניין הזה שאני לא מצליחה לאכול כלום אפילו לא ארטיק בומבה שזה באמת פסגת השאיפות של ביום רגיל, וחוץ מזה שכשאני מנסה להדליק סיגריה אני מרגישה כאילו  סידרתי אפר בשורה ישרה  והכנסתי ישירות למח,  או שאני לא מצליחה להשתכר כמו בן אדם כי אם מקיאים אחרי לגימה אחת זה מאבד את הפואנטה של לשתות עד שמקיאים, אני באמת בסדר. ממש בסדר אפילו.  אה... ויש גם את העובדה שכבר אין לי סקס. לא עם איתמר ולא עם החייל שנסע איתי ברכבת לחיפה. והעניין הזה שאני נרדמת שלוש שניות אחרי שאני חוזרת מהעבודה אז אין לי ממש חיים... אבל חוץ מזה אני בסדר. באמת. ממש בסדר. אני רק צריכה לעשות הפלה, להתאהב ברופא שיעשה אותה, והוא בי כמובן, ואז הוא יקח אותי הביתה וידאג שאני אחלים כמו שצריך וימחק לי את איתמר מהלב ומהראש ויאהב אותי המון ואני אוכל לאכול ארטיק בומבה בשמש, וגם שוב אני אוכל להזדיין, אבל זה יהיה רק עם הרופא של ההפלה לא עם ההוא מהנהלת חשבונות שכבר חמש שנים מנסה להתחיל איתי.

את רואה? אמרתי לה, הכל כבר מסודר.. אני רק צריכה להתקשר לוועדה להפסקת הריון רק שאני לא מצליחה. משהו בקשר מוח-אצבע-חיוג שלי לא עובד טוב בגלל ההיריון אז אני חייבת שתחייגי ותקבעי לי ובגלל שיש לי תחושה שאת לא תסכימי כתבתי לך רשימה למה כדאי שתעשי את זה בשבילי. הוצאתי מהתיק שלי חמישה עשר דפים מקומטים מלאים בסיבות הגיוניות ואמיתיות שישכנעו את צפרירה לחייג בשבילי והיא שוב התחילה לצחוק ושאלה אם אלה כל הסיבות או שיש לי עוד כמה ששמרתי בשרוול למקרה שזה לא ישכנע אותה.. אז שוב התחלתי לבכות וביקשתי ממנה להוציא את הטישו מהמגירה כי מה שיש לי בתיק כבר שלושה ימים סובל משימוש חוזר.

אני לא באמת יודעת למה עד היום לא הצלחתי לחייג לוועדה להפסקת הריון. היה שלב מסויים, לפני כמה ימים, שאפילו עשיתי רשימה מסודרת עם כל הסיבות למה להתקשר, והיו בה כל כך הרבה סיבות הגיוניות כמו שאני עדיין צעירה, ושאני יודעת שיום אחד אני עוד אתחתן עם איש אחד שאני בטח מאוד אוהב, ושלקבוע תור ולעבור וועדה שתאשר לי הפלה עדיין לא אומר שאני לא אוכל להתחרט וגם שעדיף לגדל ילד עם אבא שאני מכירה כי סתם כי אם הוא יצטרך השתלת כליה יום אחד אני אוכל לפנות לאבא שלו ולהסביר את המצב.. עד כדי כך הייתי רצינית שהרשימה של הבעד היתה ארוכה, הגיונית ומסודרת וזו של הנגד היתה ריקה לגמרי.. וזה שכנע אותי כל כך שאני הפעם אצליח אז לקחתי שוב את הטלפון וניסיתי לחייג אבל שוב היד שלי התחילה לרעוד ולא הפסיקה. אחר כך אמרתי שאולי אני אכניס את המספר לזיכרון ומשם אני אצליח לחייג יותר בקלות אבל אחר כך כשנכנסתי לזיכרון והתחלתי לדפדף שוב היד שלי התחילה לרעוד ולא הצלחתי לעצור ב"ה" להפלה. בגלל זה אתמול עשיתי לצפרירה רשימה. ממש רשימה מושקעת עם כל הסיבות שיכולות להיות בעולם ואפילו מספר 87 היה שאני מבטיחה שבהריון הבא, אם תיוולד לי בת, אני אקרא לה צפרירה.  ומספר 117 היה שאם היא לרגע תצא מהראש הפסיכולוגי שלה ותבין שאני באמת חושבת שזה מה שאני צריכה לעשות רק לא מצליחה לבצע יהיה לה הרבה יותר קל. שהיא יכולה לחשוב על זה כחיוג רחמים או כהושטת עזרה לחולה או אפילו כפעולה מניעתית כי יש מצב שאם אני לא אצליח בקרוב אני אתאשפז בבית חולים לחולי נפש. מספר חמש היה שניסיתי גם להתקשר לד"ר יחזקאלי ולקבוע תור לשקיפות הזו שהוא אמר שצריך והיד שלי הגיבה באותה צורה וזה אומר שזה בכלל לא עניין של הפלה או לא הפלה אלא בעיה פזיולוגית אמיתית. משהו נויירולוגי כנראה. ושש היה שקבעתי תור לנויירולוג שעד כדי כך אני רצינית.

צפרירה שאלה אם אני באמת רוצה שהיא תקרא את כל הרשימה עכשיו כי לדעתה זה ימלא את כל ה375 ש"ח שנשארו לפגישה שלנו, או, היא אמרה לי, שאני מראש יכולה להגיד לך שאני לא מחייגת ואת תנסי לשכנע אותי בעל פה, גם אם תצליחי וגם אם לא, נעשה היום פגישה של 510 ותחייגי בסוף  "ה" להפלה או "ד" לד"ר יחזקאלי הולך?  כשהגענו ל-500 ש"ח היא הושיטה לי את הנייד וקבעתי תור. 

נו? היא שאלה אותי כשניתקתי, מתי את הולכת לשם? יום רביעי, עניתי לה. בשש וחצי. התור היחיד שפנוי .