אמובטלת בברלין

ו... קיבלתי שרביט....

בקצב הזה, מזל שאתם משרבטים אותי, אחרת הבלוג הזו היתה נעלמת בתהומות הבלוגים חסרי העדכונים. וצר לי על הבלוג שככה, בכזו קלות, דנתי אותה לגסיסה, אבל התקופה הזו כל כך עמוסה לי, שאמובטלת נדחקת לה לרגעים בהם אני יכולה להסדיר נשימה.. אני נזכרת בה לפני שאני עוצמת עיניים, נזכרת שעוד יום עבר, וגם בו הזנחתי אותה...

וזה לא שאני לא מתגעגעת. אני מתגעגעת מאוד. אליה, ואליכם.. אבל החיים הלא וירטואלים שלי שדורשים ממני לא מעט גם ביום רגיל, לא משאירים לי דקות פנויות למה שמסביב. זה לא שאין לי זמן לכתוב, כי אני קופצת לבקר את הקבועים שלי, ופה ושם מצליחה לשלוח תגובה.. ויושבת לפעמים מול המסך מלאת קינאה שלהם זה בער והפוסט שלהם יצא, פשוט כל המשאבים הנוספים האלה שדורשת הכתיבה נעלמו לי  בתהום הנשיה. 

אבל שורבטתי, גם מempirati וגם מטליק וזו אחלה מחמאה, והשרביטים האלה שעדיין לא למדתי לומר להם לא, עושים לאמובטלת סוג של החייאה, היא לא מתה, אבל בלעה אותה שגרה.

אז כבר עשיתי פה פעם פוסט על היחסים הסבוכים שלי עם מרים בנימיני ועל האמונה הקלוקלת הזו במה שהיא מציעה, אבל הינה מה שאומרים על מזל בתולה.

מזל בתולה –

1. מעשי, שיטתי ושכלתן. דייקן, ביקורתי ומתעסק בפרטים - חייב לרדת עד לעומקם 

 שיט, עלו עלי.. יש לי זיכרון מדהים לפרטים קטנים ולא חשובים, ואני אוספת לי אותם על בסיס קבוע. אם ישאלו אותי איך מישהי נראית אני אתאר בפירוט מטריד איזה צבע יש לגומיה שלה ובאיזה גוון של לק היא משתמשת, אם ישאלו אותי על אופי אני אתן רשימה של מגוון אירועים מייצגים כולל הבעת הפנים הספציפית והטון המדוייק של התגובה. לפעמים זה חינני, אבל לרוב זה סתם תופס לי מקום מיותר בתאים האפורים הלא ממש פעילים שלי. לגבי הביקורתי: אתם קוראים את הבלוג שלי... אני אי פעם אמרתי מילה רעה??

2. אדם שקט וצנוע. 

וואי, אני לא שקטה בשום צורה ואין לי מושג אם אני צנועה. אז שאלתי את הבחור הכנה עד כאב שלי: "שקט וצנוע, מייצג אותי באיזו שהיא צורה?" "לא" הוא ענה לי... "את אותו דבר רק בנקבה..."

3. אוהב פרטיות

 אם לא תכנסו לי לחיים, ולא תציקו לי בשום צורה, תגלו שבעצם אני בחורה די ... ועכשיו ברצינות, כשזה בתנאים שלי ובקצב שלי, כמעט ואין לי סודות ועם אהובי ליבי אין לי שום בעיה להיות אפילו קצת יותר מידי פתוחה... אבל אם מישהו זר, או רחוק יחסית יציק לי לשניה, מיד תטרק לו הדלת בפרצוף ולא תהיה הזדמנות שניה...

4. מקפיד על הופעה מסודרת. מאוד חשוב לו מה אחרים אומרים עליו 

תלוי את מי שואלים...הבחור טוען שכן, אני טוענת שקצת פחות, אבל בכל מקרה יש פה סוג של התאמה..

5. מופנם ואינו מביע רגשות בפומבי.

 מה זה לא מביע רגשות בפומבי? מה זה פומבי? מה זה רגשות? אין לי בעיה לאהוב את הילדים שלי עד מוות גם מול זרים. אין לי בעיה להקריא ברכות מרטיטות באירועים המוניים. אני לא בוכה מול זרים ולא נוטה להפגין חולשה. היתה לי בוסית שהתעללה בי עד מוות וכולם חשבו שאני סתם אדישה אבל בסתר ליבי דרסתי אותה אלפי פעמים בחניה. בסוף, כשהיא הסכימה שאני בכל זאת שווה, והיא פתאום הפכה להיות מעריצה, המשכתי באותו קו אדישות, לא הגיעו לה שום גילויי חיבה. אז מה זה אומר לגבי? 

6. נאמנות חשובה לו  

כן, אבל יש באמת מי שלא?? כבר בעטתי מעלי בוגדים בלי לחשוב עוד שניה. אבל גם סלחתי בלב שלם על בגידות אחרות כשידעתי שהן לא מייצגות. בעיני לא צריך לבגוד, זה פשוט מיותר. לא חייבים לרצות אותי ולא חייבים להיות בצד שלי אפשר פשוט לקום וללכת, או לעמוד מולי ולהגיד את האמת. אני מעריכה את זה הרבה יותר.

7. כושר ריכוז טוב 

כן, נו.. סביר פלוס:-)

8.אוהב להשקיע ולהתנדב לכל משימה ומנהיג את האחרים

פחחח.... זה מה שיש לי להגיד על זה. זה  ואולי גם זה מבהירים את זה. אני שמחה לעזור למי שקרוב אלי אבל תמיד התחמקתי מוועד הורים ומעולם לא הייתי בוועד כיתה. בתיכון הנהגתי מרד והמקסימום שהתנדבתי אליו היה למצוא לאיזה סרט נלך על חשבון הלימודים ובאוניברסיטה הנהגתי בעיקר שיעורי שמש.. בצבא, גם כמפקדת וגם כקצינה מעולם לא ריתקתי או העלתי למשפט חיילים שלי ודיסטאנס היה בעיני מילה גסה ומיותרת. ובכל זאת הייתי בעיניי (הצנועות כאמור) מפקדת די טובה...

9. צנוע ולא מחפש מחמאות. 

 דיברנו כבר על הצניעות ולא נראה לי שיש מי שלא אוהב שמכירים בערכו. אני לא יודעת להגיב טוב למחמאות ואני בעיקר נבוכה מהן.. אבל הם בכל זאת גורמות לי לתחושה נעימה באיזור החזה ולחיוך קטן על הפנים. 

10. מתאימה לו קריירה הקשורה במתן שרות בביטחון, במחשבים, טכנאות, מחקר רפואה, רוקחות ומדע . 

פיכס קיכס ובליכס... אני מסתדרת טוב עם מחשבים ולומדת מהר אבל העבודות הסיזיפיות האלה משעממות בעיני ואני צריכה חברה. אני עובדת הכי טוב עם אנשים. ואני גרועה ברוטינה.. צריכה פרוייקטים עם התחלה אמצע וסוף, צריכה להרגיש יעילה ולדעת שאני עושה משהו שמשנה למישהו. לא שאני מזלזלת ברשימה המכובדת לעיל אבל באף אחת מהן לא הייתי מחזיקה מעמד יותר מידי זמן...

אני אעביר את השרביט לפלוטינג וגליציה יקירות הבלוג כי ככה זה כשאוהבים:-)

משום מה מסך העריכה לא מוכן לבטל את הbold. אני בטוחה שתסתדרו..:-)

בעיקרון אני נגד. בערך מגיל שמונה עשרה אני נגד. לא זוכרת למה, אולי היתה כתובה שם איזו שטות שעיצבנה אותי, אולי התגייסתי והייתי עסוקה מדי מכדי לחפש... אבל העובדה היא כזו, בערך בגיל שנטשתי את מלך מלכי המלכים נטשתי גם את היועצת הדגולה שלו, מרים בנימיני.

כנראה שכמו העזיבה שלי את מסדרונות מילוי המצוות וחדרי האמונה, גם פה זו היתה יותר התדרדרות איטית מאשר החלטה מודעת. בהתחלה פיספסתי שבוע או שבועיים, אחר כך הפסקתי לקרוא את דברי האלוהים שכתבו על הבחור שיצאתי איתו ומשם זו היתה נפילה מהירה ותוך זמן קצר מרים בנימיני הפסיקה להיות ספקית ההורוסקופ הזמינה שלי.

וזה לא שאני לא מוצאת את עצמי חוטאת מידי פעם בקריאה של הדף היומי או של הפרשה השבועית. אני אפילו מוצאת את עצמי, כמו כל שומרת מסורת שנטשה את דתה, חוזרת לפעמים, בעיקר בחגים ומועדים (יום הולדת, הראשון לינואר והתחזית השנתית המורחבת לשנת תשע"משו) וקוראת את הכל בשקיקה. אבל כמה דקות אחר כך אני שוכחת את כל מה שקראתי וחוזרת לסורי.. חיה חיים חילוניים לגמרי ללא התחזית השבועית.

כל זה היה נכון עד לעיתון של הבוקר. שבו כאמור מופיעה התחזית השנתית לשנה הקרובה.

"לתשע"ג יהיו יתרונות רבים מבחינתכם" היא כתבה לי "גם בלי להשוותה לשנה החולפת, שהיתה קשה במיוחד" כלבה, סיננתי בליבי, והמשכתי לקרוא: "בתחומים החשובים בחייכם יחולו שינויים דרסטיים ותוכלו סוף סוף להרגע". בת זונה, כעסתי, מה לא תעשי בכדי להחזיר אותי לשורות מאמינייך. אין לך גבולות,  באיזה טריקים מלוכלכים את תשתמשי הפעם?  ובכלל, מטר הקללות שמוחי החושב המטיר על ליבי המנתר באושר, יכול לייצג נאמנה כל פרחה מתבגרת שגילתה שהעלימו לה את הלק הזרחני.

כראש כת מיומנת  המשיכה הגברת הנכבדה בנימיני  ופרטה כמה יפה ושונה תהה השנה אשר מתחילה לה היום: בכספים היא סיפרה לי ש"לאחר שלוש שנים לוחצות...מצבכם הכספי יעשה נח יותר, הוצאותכם יפחתו...כספים יגיעו מסוף אוקטובר..."  בקריירה היא כתבה לי שצדק מספק לי הזדמנויות נפלאות ושבסוף יוני יושם דגש על הגשמת שאיפותי. אפילו בזוגיות, שבה בחיי שאין לי יותר מידי תלונות, היא הבטיחה שיפור.  רק הסלוגן שלה היה חסר מתחת : "לפנק, לפנק, לפנק..."

עברו כמה שעות טובות מאז שפתחתי את העמוד הארור וקראתי את בליל השטויות שלה ועדיין אני חושבת עליו. ומכיוון שאני בחורה הגיונית, עם ראש על הכתפיים, ואני יודעת שלא הגיוני שלכל בני ובנות מזל בתולה תהיה שנה נפלאה שבה הם כנראה יזכו בלוטו, יקבלו קידום בעבודה וימצאו זיווג נפלא אני מגיעה למסקנה האחת ההגיונית מכל הסיפור הזה- ולכן אני פונה אליך, הקוראת מרים בנימיני, הבלוג פתוח לעיני כולם, ולכולם מותר לקרוא בו. ועדיין, לקחת את מה שכתוב בו ולהשתמש בו נגדי נראה לי כמו צעד אחד יותר מידי. ולכן, אני כותבת כאן, לבן על גבי מסך אפור, אם השנה הזו תהיה כל מה שהבטחת, ואם השנה הזו תביא עימה את כל מה שכתבת שחור על גבי נייר עיתון, אני מוכנה להתמנות לדוברת העמותה לקידום התחזית השבועית,

אבל אם השנה הזו לא תמלא את התקוות שנטעת בליבי הקל להתמסר אני תולשת את העמוד הזה שלך עוד לפני שאני יוצאת מדוכן העיתונים. וכך יעשו גם כל קהל מאמיני.  שלא תגידי שלא ידעת!

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי פוסט אחד רציני, איכשהו כל מאורעות הזמן האחרון גרמו לכתוב רק מסביב ולהתייחס להכל אבל בעצם לכלום. כתבתי איזו שטות על וירוס ונענתי לשרביט אבל לא באמת כתבתי.

כשאני מסתכלת עמוק אל תוך הלב ומנסה להבין למה, אני חייבת להודות שזה פחד. זה לא שיש לי איזה מחסום כתיבה או שהכל נראה לי לא מספיק, אני פשוט מפחדת. יותר מידי דברים קרו פה בזמן האחרון, ומלבד התאונה הנוראית של הפוחזת ורגעי האימה שעברו עלי עם הפיצית, היו פה עוד מגוון סיוטים קטנים שהיו נחשבים ומציקים אבל נעלמו בתוך האפלה הגדולה של האסונות הכבדים, וכשאוספים את בכל ביחד ומסתכלים על הכל שניה מרחוק יש את האפשרות הנורמאלית, להגיד שזה רצף של מזל רע ושהוא נגמר, שמזל שהכל נגמר בשלום ושכולם בריאים ושלמים, וישנה האפשרות האחרת, יותר פשוטה וסבירה, האפשרות המרוקאית/הדתית/חסרת ההגיון שהכל זה בגלל עין הרע/עין צרה/חוסר אמונה/מזוזות לא תקינות (מחק את המיותר..)

ואני חייבת להודות שהייתי שמחה להשתייך לזרם הראשון ההגיוני והחושב, כי בסך הכל הראש שלי עובד ותקין ואני בדרך כלל חסידה גדולה של הגיון ושכלתנות אבל בפועל אני בורחת אל הדת והכשפים ומתחננת לישועה.

עוד לא הגעתי לשלב שבו אני הולכת לאיזה בבא ומבקשת שיסיר ממני את הקללה, גם לא הלכתי למגדת עתידות שתשבור ביצה על כנף עטלף וארס עכביש ותשחרר ממני את עינהם הצרות של אנשים אבל אני בהחלט בשלב של לשכנע את אמא שלי לעשות משהו (אחרי הכל, זו משפחה מורחבת אחת וזה אינטרס משותף פה... ויותר מזה, אם היא תצליח לשחרר את כל המשפחה בביקור אחד אצל מומחית שחור ממדבריות טריפולי הצפונית, אני אוכל להמשיך לשכנע את עצמי שאני בן אדם הגיוני ושאני לא צריכה את השטויות האלה).

אני כבר שנים לא מנשקת מזוזות אבל שולחת אותם לבדיקה, אולי העובדה שאני עוברת לידם כל יום ומתייחסת אליהם כמובן מאליו גרמה להם, כמו לאישה חוקית אחרי שנות נישואין רבות ויחס לוקה בחסר לקום ולעשות מעשה. אני כבר שנים לא מתפללת ולא נושאת עיני אל השמיים בתחינה אבל כנראה שחינוך מינקות לא נעלם כל כך מהר והתחלתי לבדוק את עצמי קצת יותר. אני לא חוזרת לשמלות הארוכות של שנות התיכון ולא כורעת מול מלך מלכי המלכים כל בוקר, אני עדיין חושבת שחשוב הרבה יותר שאהיה בן אדם מאשר שאשמור על קלה ככבדה ואתייחס לכל התרי"ג כאל דברי אלוהים חיים, אבל אני כבר מנהלת דו שיח עם היושב במרומים ושואלת אותו למה בדיוק הוא מתכוון ואיזו מטרה הוא מנסה להשיג, כי אם הוא רוצה שאחיה בפחד הוא יכול להפסיק את הניסוי ולהכתיר אותו בהצלחה. אין מפוחדת ממני עלי אדמות, הוא לקח את האם הקלילה והמשוחררת שהייתי ואהבתי והפך אותה לאישה היסטרית שאני לא מכירה. יום אחד עוד יכתבו על זה שיר.

אני לא מרוכזת ולא מצליחה, אני עשרים וארבע שעות לא מתפקדת אבל כל הזמן עסוקה, רצה מרופא לבית חולים לביקורת ולשבת לפוחזת ליד המיטה. אני לא עובדת ומלאה תירוצים, אני לא מצליחה לשבת ולדבר כמו שצריך עם אנשים, הראש שלי נמצא כל פעם במקום אחר, אף פעם לא במקום שבו אני נמצאת, ובלעדיו זה לא פשוט לתפקד וכמעט בלתי אפשרי להצליח לנהל שיחה הגיונית. 

אז החלטתי להיות לרגע שוב הגיונית, לצאת מהמצולות לנשום שניה אוויר, למסור לכם דש לפני שאני לגמרי משתגעת ולנסות לחזור לחיים.

אם זה היה טיפול רישמי, הפסיכולוג היה מסיים פה את הפגישה. איחלתי למטורפת בהצלחה...

כבר כמה עשרות פעמים שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה ומחקתי, כבר דקות ארוכות שאני יושבת מול מסך ריק, כותבת ומוחקת מילים. כשהכל קרה, בכדי לנתק את עצמי מהסיטואציה ובכדי לא להתעלף דמיינתי את המילים נכתבות ואת התיאור מהצד, עכשיו, כשבפועל אני מנסה להוציא ממני את כל הסיפור, אני מגלה שאולי אני עדיין לא מסוגלת.

כשאני מנסה לתאר מה בדיוק קרה כל המילים נראות לי ריקות מידי, כשאני מנסה לכתוב במילים מה הרגשתי זה נשמע לי פחות מידי. אי אפשר באמת לתאר מה מה המראה של הבת שלי, הפרטית, הקטנה, האהובה, צורחת, חסרת אונים ומלאה בדם עשה לי. אי אפשר להסביר מה מראה של עצמות חשופות ועור תלוי ומקולף יכולים לעשות להורה ואין שום דרך שבה אני אוכל לגרום לכם להבין מה חלף לי בראש במשך נסיעה אחת, של עשרים דקות, שבה היד של הבת שלי מונחת בכוס עם קרח שהופך אדום יותר ויותר. אין אפשרות להסביר את חוסר היכולת לתפקד ואין אפשרות לכתוב את הנשימה שנתקעת בגרון. לא יורדת ולא עולה. אי אפשר לכתוב את הדאגה, אי אפשר לרשום את הפחד. הוא נורא בהרבה מכל מה שמילה כתובה יכולה לתאר והוא מזעזע מכל מה שנראה לך שתוכל אי פעם לסבול.

גם אחרי שהכל נתפר והוחזר, גם אחרי שידעתי ששוב, אני צריכה להגיד תודה שהיא פה, בין זרועותי, שלמה ונושמת, לא הצלחתי לחזור ולנשום ולא הצלחתי להיות אני. מי שעמד מולי, בחלוק כחול ועיניים עייפות היה מבחינתי אלוהים ונתתי לו את הדבר הכי חשוב לי עלי אדמות ותליתי בו עיניים כלות, רק שיגיד שיהיה בסדר. וכשהוא אמר לא האמנתי וכשהוא הבטיח לא הפסקתי לבכות.

לקנא ולהודות על בחור שנשאר מפוקס למרות שהוא רועד בדיוק כמוך, לאהוב אותו כמו כמו שרק אלוהים יודע. לחבק ילדה צורחת, בכל הכוח שיש לך, ללחוש על אזנה שירים ומילות אהבה, להתחנן לאחות, לרופא, לאלוהים, שרק יעשו שיהיה בסדר. להבטיח לה, שלא משנה מה, את תעשי שיהיה בסדר אבל לא לדעת אם תוכלי לקיים ולצאת מבית חולים כשאת יודעת שכל מה שהיה עד עכשיו הוא לא חלק מסרט אימה, הוא חלק מהחיים. היא תתמודד עם הכאב, את עם הטראומה.

וזה קטן, וזה רק שתי אצבעות, והרוב תוקן באותו הלילה ואת רוב מה שנשאר יתקנו שליחיו של אלוהים, אמא טבע וכמה רופאים. אבל הלב שלי, שהיה חזק, וקר רוח, וידע להתמודד, יודע עכשיו שיש דברים שהוא לא מסוגל להכיל, שיש מה שיכול להפיל אותו לריצפה ולשבור אותו לרסיסים שיש מה שיכול לגרום לו לבכות חזק, מבפנים, בכי כזה שאיש מלבד הבחור לא יכול להבין.

אני יכולה לכתוב פוסט על העובדה שאני כבר מזמן לא דתיה אבל שלחתי את אמא שלי לבדוק מזוזות, אני יכולה לכתוב פוסט על אלפי השקלים ששפכתי בכדי שהבת שלי תקבל טיפול נאות מרופאים בבית חולים, אני יכולה לספר על איך ילדה בת פחות משנתיים, שובבה יותר משני בנים, ועל איך בפחות משניה היא מושכת שידה ומסיימת בבית חולים.

אבל מה שאני מנסה ומנסה אבל לא מצליחה להסביר, זה עד כמה זה הצליח לערער לי את התפיסה של החיים. 

לפני כמעט שש שנים הבחור ישב לידי וניסה להרגיע. הוא עדיין לא קיבל את השיחה אבל הוא כבר קיבל את המקום והשעה.

אני עבדתי בתקשורת והוא היה קצין ביחידה, ולשנינו היה ברור שהשיחה הזו תגיע. עוד לפני שהמג"ד הודיע הוא ירד למחסן והביא את המדים, ועוד לפני שהטלפון צלצל הוא התחיל לארוז. 

אני, באגואיסטיות ופחדנות אופיינית, מצאתי לו שלל תירוצים, הייתי מוכנה להזמין לו אפילו כרטיס טיסה. רק שלא ילך. אבל הוא היה בשלו. פחות משתים עשרה שעות אחר כך ליויתי אותו לפולו האדומה המקרטעת שלנו ושלחתי אותו למלחמה. אני זוכרת איך הרכב עזב את הרחוב וזוכרת איך עמדתי בוכה עם תינוק על היד. מתפללת שיחזור.

את המלחמה הזו הוא העביר בגבולות לבנון ואני במסדרונות התקשורת. אין לי מושג למי היה קשה יותר, כי המלחמה הזו היתה מלחמה מתוקשרת. בפעמים שהוא היה מתקשר הייתי אני מעדכנת אותו בכמות ההרוגים ובמצב הפצועים. הייתי מדווחת לו אם הם מחיילי הסדיר או מהמילואים, הייתי מספרת לו באיזה קרב ומה בדיוק קרה שם. מאה עשרים ואחת חיילים נהרגו באותה מלחמה וכל אחד מהם נכנס לי ישר ללב. אני זוכרת את זאת מהצפון שנשארה עם תינוקת בגיל הגדול, זוכרת את זה שהיה לו תאום, ואת הטייס עם החברה היפה ואת זה שאישתו היתה בהריון, את הבחור עם השם המקסים ואת זאת עם העיניים הכחולות.  זוכרת שמות, זוכרת תפקידים, זוכרת.

ההבדל הנורא בין השקט התל אביבי שהיה בחוץ לבין זירת הקרב שהכתה בי ברגע שנכנסתי לעבודה היה עצום. התמונות הגיעו בלי צנזורה, הדיווחים הגיעו ישר מבפנים, הביקורת היתה מהיום הראשון, והסיפורים היו מאחורי כל תמונה.

ודאגתי. שלושים ומשהו יום של דאגה עברו עלי, וכל חייל הרוג הפיל לי את הלב וריסק אותו לרסיסים. על אחד מההרוגים ידענו לפני אחת העובדות שהיתה משפחה. אף אחד לא ענה לטלפונים שלה, ידענו בדיוק בשביל מה היא מתקשרת. אחר כך היא סיפרה שככה היא הבינה, אז היא ישבה במרפסת וחיכתה.

שנה אחר כך הייתי בהריון, וכשהבחור הציע שמות פסלתי אותם אחד אחרי השני. אני לא זוכרת אם סיפרתי לו למה. אבל מאה עשרים ואחת שמות נצרבו לי בזכרון ונמחקו מיידית מהאפשרויות. 

אחות של אמא שלי נהרגה מרסיס במלחמת ששת הימים, לא הכרתי אותה  אבל סבתא שלי, נשאה בעיניה את העצב עד שנפטרה, אחד מהשכבה מעלי נהרג באסון המסוקים, חבר של הבחור נהרג בלבנון ואיש מקסים שהיה בן שכבה נהרג לא לפני הרבה שנים והשאיר שני ילדים יתומים.

אני לא מכירה כאלה שהשכול לא נוגע אליהם ולא יודעת אם יש פה חלקת אדמה שלא זרם עליה או בגללה דם, אני לא יודעת אם יש ברירה ולא יודעת אם זה שווה את זה, אני רק יודעת שיום הזכרון, בכל שנה, הוא יום שבו אני בוכה מאית ממה שמשפחות אחרות בוכות כל השנה.

כשהייתי קטנה, הלכתי לסבתא שלי בכדי לעשות עבודת שורשים. ישבתי עם אמא של אמא שלי, שהיתה אישה שהערצתי ואהבתי בכל אחד מנימי ליבי ונפשי. אישה שגידלה אותי והיתה הבית שלי והמקלט שלי והמקום שאליו הייתי בורחת בכל פעם שרציתי להפסיק לריב עם אמא שלי. בפעם הראשונה ישבתי עם הסבתא שלי ושאלתי אותה על הסיפור שלה. על המקום שלה. ידעתי מעט מאוד, אבל כדרך ילדים גם לא ממש התעניינתי. באתי לאכול, לקבל חיבוק, לראות איתה סדרה דוברת אנגלית שהיא היתה מספרת לי בערבית ואני הייתי מוסיפה לה אנקדוטות מהכתוביות. 

כשישבתי איתה, היא ישבה מולי והעיניים הכחולות הרכות שלה מיד הפכו מבריקות. היא סיפרה בעברית קלוקלת מטובלת בניב הערבי שהביאה איתה מטריפולי איך סבא שלי, שהיה גדול וחזק, ונפטר כשהייתי בת ארבע, היה פעם הבעל של אחותה. איך כשאחותה "מָשְיה" הוא רצה לקחת את הבן שלהם וללכת אז חיתנו אותה איתו, בכדי שלא יברח. היא היתה בת 10. היא סיפרה לי איך כשהיא היתה עדיין ילדה ומטופלת בתינוק סגרו את כל היהודים במקום אחד. ואני זוכרת שהיא דיברה על פצצות. הרבה הרבה פצצות. ועל איך היא דאגה לקטן ושכבה עליו כל פעם שהיא שמעה שריקה, והוא היה צורח. זוכרת אותה מספרת איך ברחה מהגופות ואיך היתה לבד, כי הסבא הגדול והחזק שלי לא היה שם, הוא לקח יהודים בסירה. אני זוכרת אותה מספרת בלי אוויר, בלי נשימה, כאילו חיכתה שמישהו סוף סוף ישמע מה שיש לה להגיד, אני זוכרת אותה בוכה, את הסבתא המדהימה שלי, ואותי מנסה להקשיב מבין הדמעות שלה ושלי. זה כל מה שאני זוכרת מהסיפור. שברי משפטים ודמעות, תמונות שמצטיירות בדמיון של ילדה בת שתים עשרה.

כשחזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי על הסיפור הזה, ושאלתי אותה איך יכול להיות שלא ידענו, היא ענתה לי שסבתא קצת מדמיינת. שתמיד כשסיפרה אותו בבית ספר אמרו לה שהסיפור הזה הוא שטויות ושאמא שלה משוגעת. לא כדאי לך, היא אמרה לי אז, להכניס אותו לעבודה.

ולא הכנסתי. כי מי בגיל שתים עשרה רוצה שיחשבו שהוא משוגע? יותר פשוט לחשוב שסבתא שלי משוגעת.

שנים אחרי שהנחתי לסיפור להשכח לי בנבכי המוח, ושנים אחרי שהיא נפטרה, קיבלתי טלפון מאמא שלי בוכה. הייתי בעבודה, והיא הייתה היסטרית. יצאתי החוצה ושאלתי מה קרה. היא ראתה תוכנית על שואת יהודי לוב, ואמא שלה לא היתה משוגעת. המורים שלה היו.

כבר הייתי הרבה יותר מבוגרת,  וידעתי שהיה משהו כזה וזכרתי במעורפל שברי משפטים ודמעות מכיתה ו'. והתחלתי לקרוא. הבאתי לאמא שלי ספר אחד, ועוד מאמרים, הבאתי לה כתבה מהעיתון ואת הערך מויקפדיה. 

שנים אני מנסה להזכר בסיפור המלא שסיפרה לי, שנים אני מנסה לכפר על המחיקה שלו מהעבודה, שנים אני מנסה לכפר על העוול שאני, יחד עם כל מי שמסביבה, עשינו לה. ועדיין, מעולם לא אמרתי שגם סבתא שלי היתה ניצולת שואה.  אז אולי הגיע הזמן. כי מגיע לה.

כשהייתי קטנה גדלתי בחינוך הממלכתי דתי, ואז בקצת יותר דתי מזה.שיטת החינוך שם אז היתה פחד. בפעמים שהדלקתי אור בשבת, בטעות כמובן, ולא היכה בי הברק, הסתובבתי שבוע שלם והאשמתי כל דבר רע שקרה באותה לחיצה אומללה על המתג.

בכיתה יא בערך, כשהתחלתי להדליק אורות במכווון ואפילו, לא עלינו, לנסוע, חייתי עם מגוון תסביכים. שאלתי את הרב של בית הספר למה לו מותר לבדוק לי את אורך החצאית ולבנים אחרים אסור (בתשובה הוא העיף אותי הביתה לשלושה ימים, אני מניחה שזו תשובה מספקת לשאלה האם מותר לי לשאול שאלות על דת ולא לשאלה ששאלתי, אבל ניחא). עשיתי המוני יחידות בגרות ביהדות, כולל גמרא, משנה, אישות(!) ומחשבת ישראל, וסיימתי תיכון עם תעודת בגרות של רבנית ממוצעת, אבל ישר אחר כך עברתי על יהרג ובל יעבור והתגייסתי לצבא. כשהבחור נפצע בלבנון, וביליתי ארבע שעות אומללות באוטובוס לצפון בלי לדעת מה מצבו, עשיתי עם אלוהים מגוון הסכמים שעושים רק במצבים כאלה, ובשניה שראיתי אותו שכחתי כמעט את כולם. בקיצור, במשך שנים, הייתי עסוקה בלמצוא את הדרך שלי בין החינוך שקיבלתי לבין מה שהפכתי.

חבר יקר הסביר לי את זה במשפט שרק דתיים לשעבר יכולים להבין: זה שלא מאמינים באלוהים זו לא סיבה לא לפחד ממנו. זה שמפחדים אומר שעדיין מאמינים. עכשיו לך תתווכח.

היום, כשכבר כמעט כל התסביכים עברו, ואני כבר מאמינה בעיקר בעצמי, אני לוקחת מהדת את מה שנח לי. אני יודעת שאצל הדתיים אני הזן הגרוע ביותר. אני לא נולדתי לחילוניות, אני בחרתי בה. אני לא פה בגלל בורות אני פה כי שאלתי שאלות. ועדיין, אני מאוד שלמה עם הדרך שלי. הדרך שבה אני יהודיה.

איתי בבית חי הבחור, הדת שהוא גדל בתוכה היתה קיצונית אפילו יותר. אם אני פחדתי הוא שנא. את זה שהכריח אותו להתפלל, את זה שלא אפשר לו לשאול ואת זה שטען כי רק רמת רוחניות נמוכה היא הסיבה לכל הבלבול הזה.

אצלו הכיפה קטנה עם השנים, ובצבא היא קופלה ואוכסנה בכיס מדי ה- א'. בדיוק כמוהם היא הייתה יצוגית ולא מייצגת.

כשכבר היה ברור שהדת היא לא הדרך שבחרנו הוא התחיל ללמוד מדעי החיים ומצא שם את הדת החדשה. הדת שלו היום היא בעיקר מוצר ארכאי שאנשי מכירות מעולים שיווקו בכדי לשלוט על ההמון. הוא מסרב לקחת בה חלק.

אני שונאת להתווכח איתו על דת כי עם כל הטיעונים שלו אני מסכימה. הטיעון שלי הוא אחד, בודד וחסר אמת מדעית תומכת: ככה זה מרגיש לי נח. ככה אני רוצה.

ועדיין אני מסרבת להכנע. אני לא מחפשת אישורי רבנים בכדי להחליט אם אני צריכה או לא צריכה לעשות משהו. אני מסתכלת על עצמי ותוהה אם זה מרגיש לי נח. לך תתווכח עם זה, לך תסביר שזה לא מעניין אותי שמותר או אסור, אני לא פותחת שולחן ערוך ולא שואלת רבנים. אני הרב הכי טוב של עצמי. 

הדת שלי היא משהו פרטי, שמותאם במיוחד עבורי, שגורם לי להרגיש נח.

בבית של דתל"שים כל ענייני הדת הם רגישים ביותר, כל אחד הגיע ממקום אחר, כל אחד נמצא במקום אחר ומשם ממשיך לחיות, אצלנו הוא על סף התאסלמות. האתאיזים רץ אצלו חזק בזמן האחרון. בבית עדין יש כלים נפרדים (הצלחת הלבנה בשרית, הצבעונית חלבית וכל השאר תלוי במה שאוכלים). אני עדיין שומרת בין חלב לבשר (כדת משה וההולנדים בעיקר) והחגים והמסורת חשובים לי מכדי לוותר (אבל בלי הניקיון של פסח, זה פשוט פיקוח נפש מבחינתי..)

כל זה גורם למגוון שיחות על אלוהים בין שני ילדים בני 6 ו 4:

הקטן: אני אגלה אותך לאלוהים! אני אגיד שאתה מרמה!
הגדול: תגיד, הוא בכלל לא קיים..
הוא כן! הוא לא! הוא כן! הוא לא!
הגדול: תבקש משאלה ותראה שהיא לא מתגשמת
הקטן: כבר ביקשתי... שתפסיק לבעוט בי!
אני: גדול, אם אתה מרביץ לאח שלך אוי ואבוי לך!
הקטן: אתה רואה? הוא קיים!

או

כרגע אנחנו עומדים על 1:1

מי שתכריע את הכף כרגע בת שנה ושבעה... אני חייבת להתחיל לעבוד עליה...