יכולתי לשמוע את פעימות ליבי הולמות בחוזקה. לא העזתי להזיז את עיניי מהנקודה עליה הסתכלתי, פחדתי ממה שאראה. 

''אם תהרגו אותי, בבקשה,'' מלמלתי בנשימות רועדות, ''בבקשה, אל תתנו לי לסבול,'' עוד צרחה מקפיאת דם פילחה את האוויר וגרמה לי לשכוח אי נושמים. גופי היה משותק, שירי היו מתוחים וזיעה קרה ניגרה ממצחי. ראייתי התפצלה ולכמה שניות ראיתי את גב ידי פעמיים, אך אחרי מאמץ רב חזרתי להכרה מלאה. הסתכלתי עליה נחרד, היא הייתה מגואלת בדם. כולי הייתי מגואל בדם, ממכנסיי ועד לאפי. התבוססתי בדמם של שאר יושבי בית הקפה שנטבחו לפני דקות אחדות על ידי שני צעירות חיוורות עור שנראו בדיוק אותו הדבר. שיערן השחור היה קצר והבליט את צבע עורן ואת עיניהן הכחולות, שהיו בהירות עד כדי לובן. הן הכניעו כל אחד ואחד ממי שהיה סביבי, לאחר שני בני אדם כבר הפסיקו לשתות והחלו לבתר לחתיכות. 

''למה שאני אקשיב לך, מתוק?'' נשמע קול עדין ליד אוזני ואצבעות קרות לטפו את לחיי. צמרמורות פילחו את גופי, צליל חבטת הגופה האחרונה נשמע על הרצפה מטרים אחדים ממני. בקושי רב הצלחתי להכניס מעט אוויר לראותי, ובקושי רב עוד יותר הוצאתי אותו שוב. זה רק חלום, בסך הכל חלום. 

''את בטוחה שזה הזמן להתחיל לדבר? אנחנו פה בשביל משהו, אל תשכחי.'' נשמע קול עדין אחר, בעל טון גבוהה קצת יותר, מרחק של לא יותר ממטר ממני. עצמתי את עיניי וניסיתי לנשוך את הלשון כדי להתעורר, אך לא הצלחתי. היא סרבה לזוז.

''תסתמי את הפה, עד שאנחנו מוצאות אחד שעוד מסוגל לדבר... אולי אפשר...'' הקול התקרב לאוזני והפך כמעט להמיה, צליל של חיכוך חלוקי נחל זו בזו הצטרף אליו. בסך הכל חלום.

''לא! לא עכשיו, ולא על דעת על עצמך!'' הקול השני נשמע אלי מרחוק, כאילו היה מחוץ לבריכת שחייה ואני הייתי בתוכה. למרות שעצמתי את עיני, המראות האחרונים שראיתי התערבלו במוחי לעיסה אחת גדולה. לא ידעתי ימין או שמאל, היכן אני ולמי שייכות האצבעות הקרות שטיילו על צווארי הלוך וחזור. רציתי לצלול אל מעמקי הבריכה, להתרחק ממראות הדם וחלקי הגופות שעקבו אחרי לכל מקום אליו ניסיתי להסתכל. כעבור רגע הצלחתי לחזור להכרה, אך המצב לא השתנה כלל. תתעורר כבר, אדיוט!

''את יודעת, לא תמיד צריך להקשיב לכללים...'' הקול העדין המשיך להמות באוניי והאצבעות הקרות כקרח התיישבו על העורק שבגרוני וצרבו אותו עד לכדי כאב. הצלחתי לנשום עוד נשימה רועדת וניסיתי להתאפס על עצמי, להזיז איבר כל שהו בגוף כדי לדחות את המוות בעוד כמה שניות או לקרב את רגע הקיצה מהסיוט. כל נסיונותי היו לשווא, הייתי יותר מדי לחוץ. תרגע, תנשום, תזיז משהו! חתיכת אדיוט מטומטם, יש לך הזדמנות לברוח! נזפתי בעצמי וכיווצתי את עיניי חזק עוד יותר. נשמתי עוד נשימה, בכוח. לא הרגשתי צורך לנשום, אך חשבתי שזה טוב יותר מכלום. עוד נשימה אחת עמוקה והלשון השתחררה. העברתי אותה על ניבי וניסיתי לשרוט את עצמי, אך כל מה שקרה היה שטעם דם הציף את פי וחיוורת העור שהייתה קרובה מדי אלי נאנחה בהנאה. 

''את מתכוונת לעשות משהו?'' שאלה השנייה, הפעם מרחוק יותר.

''כן,'' מלמלה הראשונה ליד אוזני וטיילה באצבעותי לאורך העורק הראשי בצווארי, שבלט מרוב הלחץ. ''אני חושבת שכדאי שניקח אותו איתנו.''

''ארוחת ערב?'' יכולתי לשמוע אותה מחייכת.  למה בליין לא מעיר אותי?

''לא.'' האצבעות התנתקו מצווארי בבת אחת ונעלי העקב התרחקו בנקישות כמה צעדים אחורה. נשמתי לרווחה בפעם הראשונה מאז שתי הבנות נכנסו אל בית הקפה והחלו לטבוח בכל מכרי. פקחתי את עיני, אך לצערי ידי מכוסת הדם עדיין הייתה מולי, פרקי אצבעותי היו בולטים וחיוורים מתמיד. 

''הוא מתחיל להתעשת,'' אמרה ההיא שהייתה רחוקה יותר בנימה רצינית.

''אני יודעת, זו הנקודה...'' נעלי העקב שוב נקשו לכיווני והאצבעות הקרות עד כדי כאב נגעו בסנטרי וסובבו את ראשי אל פנים יפות יותר משזכרתי. עצמות לחייה היו גבוהות, עיניה החיוורות היו עתורות בכתרי ריסים ארוכים ושחורים וגבותיה היו דקות ומסודרות בקפדנות. אזור סנטרה ופיה היו מכוסים בדם גם הם, אך לא גרעו מיופיה. הדם גלש וזלג עד לצווארה החיוור עוד יותר. נשימתי, כשכבר חשבתי שחזרה לקצבה הנכון, נעתקה שוב. 

''ומזמן לא היה לנו גבר חדש בבית,'' הוסיפה השנייה, היא נשמעה כמי שמשכנעת את עצמה.

''תגיד, ילד, איך אתה אוכל את ההמבורגר שלך?'' שאלה וסובבה את ראשה הצידה, יכולתי לראות את שרירי העישון הכמעט לבנים מתרוצצים הנה והנה ובוחנים את תווי פניי. השפתיים הדקיקות התרחבו לחיוך וזוג ניבים מלוכלכים בדם נחשפו. ''תענה!'' פקדה עלי בחיוך וצחקקה. השנייה צחקקה ביחד איתה.

''רייר*'' עניתי בפחד. מחשבותי רצו במוחי בלי הפסק, כל מני דברים טיפשיים שפתאום צצו בי. בכיתה ב' נתתי סטירה לאמא, בשנה שעברה בגדתי בחברה שלי ושחכתי להוריד את הזבל. אני אלך להגיהנום. המחשבה הזאת היכתה בי והשתיקה את כל האחרות. זהו, אני אבוד. 

''רואה? הוא מתאים בדיוק. ואחרי שגרייס הלכה...'' לשונה האדומה של הציערה מולי עברה על ניביה וניקתה אותם מדם עד שהבריקו בלובננם. 

''אולי את צודקת,'' חייכה השנייה והתקרבה אלי בצעדים מהירים. היא רכנה כלפיי וחייכה חיוך חושף ניבים, מבטה הצביע על כך שהייתה לה כוונה אמיתית להפחיד אותי. והיא הצליחה. השתדלתי לנשום שוב כמקודם, רעדתי והעלתי חיוכים על השתיים שהיו מולי אך בסופו של דבר הצלחתי לבלוע מעט רוק. 

''זה לא חלום, נכון? אתן-'' אצבעה של זו שהייתה קרובה יותר נחה על שפתיי והשתיקה אותי.

''ערפדות? רוצחות?'' היא הרימה את אחת הגבות המעוצבות שלה וצחקקה בחן, עד כמה שמישהי שביתרה גופות עד לפני דקות אחדות מסוגלת להיות חיננית. באופן מפתיע, התחלתי להבחין בהבדלים בין שתיהן. ההיא עם האצבע עלי הייתה לבושה חצאית, השנייה במכנסיים. לא שמתי לב לזה עד כה.

''פשוט תסיימי, עוד מעט יעלה השחר.'' אמרה ההיא עם החצאית וקמה על רגליה כדי להסתכל מעבר לחלון. לא להסתכל עליה, זה רק יפחיד יותר. זה יהיה מהיר יותר אם אני פשוט לא אסתכל עליה. הסבתי את מבטי אל הדלפק ובדיוק באותו הרגע התחרטתי על שעשיתי זאת. היו מונחים עליו שורות שורות של בקבוקי זכוכית ארוכים, כולם היו מלאים בנוזל אדום כהה במיוחד. הו, אלוהים! האצבע הקרה נעה משפתיי ללחיי, משם ירדה ללסת ואל העורק הראשי. לרגע אחד הרגשתי שתי מחטים חודרות אל העור, שמעתי נוזל מוזרק והברזל מלובן צרב מתחת לעורי עד אבדון חושים.

את מה שקרה בשעות שאחר כך אני כבר לא זוכר. 

* רייר זוהי מידת עשייה של בשר - חיי.