פוסט ראשון עם הציורים שלי. הרגשתי צורך להתחיל דווקא מהציורים האלה, כי הם היוו נקודת מפנה בכל התפישה שלי בנוגע לציור.

קצת רקע:

אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. בהתחלה אלה היו קשקושים שהדמיון בינם לבין המציאות היה מעורפל מאוד. ציורי ילדים: בית, עץ, בנאדם... אמי עדיין שומרת אותם איפשהו.

המשכתי לגדול ולהלתהב מציור. לכן בגיל עשר ההורים שלי שלחו אותי למורה פרטי, בתקווה שאלמד קצת טכניקה. זה היה נסיון כושל. המורה לא הצליח למצוא איתי שפה משותפת ואחרי כמה שיעורים סרב ללמד אותי בטענה שאני עקשנית מדי ולא מקשיבה למה שהוא אומר.

זה לא הרתיע אותי. המשכתי לצייר. בעיקר בע"ח. היתי לוקחת ציורים של אחרים ומעתיקה אותם בקפידה. לקח לי זמן, אבל השתפרתי בהדרגה. לפני חמש שנים (2007) העתקתי סוס ברמה שנפל לי האסימון. הבנתי שאני לא רוצה לצייר יותר. לא רוצה להעתיק מאחרים.

שנה לאחר מכן ישבתי באחד מהקורסים הצבאיים והשתעממתי. מולי שכב דף שורות מדפדפת פוליו רגילה. לא שמתי לב מתי הוא התחיל להתמלא בקשקושים.

אחרי שבועיים של קורס, הדף היה מלא ביצורים מוזרים. יצורים קצת עקומים וקצת זוויתיים. יצורים שנולדו בתוך הראש שלי בלי ששמתי לב לכך.

הם לא היו יפים, אבל אהבתי אותם, כי הם היו שלי. הם היו הדבר הראשון שציירתי מהראש. יתרה מזאת, ציירתי אותם עם עט (לפני זה היה לי פחד אינסטנקטיבי מעטים, כי לא ניתן לתקן אם עושים טעות). מאז אני ממשיכה לקשקש בלי פחד, בלי לשמור על מוסכמות ובלי לכבול את עצמי למציאות.

הינה הם, הראשונים שלי:

עט כחול על דף פוליו (שהשורות שלו נמחקו בפוטושופ) + שבועיים של שעמום.

השורה בראש הדף היא ציטוט משיר "Running Up That Hill"