אנחנו חיים בעולם סינטטי ומנצנץ. מכל עבר מביטות עלינו דמויות של נשים/גברים שעברו ריטוש בפוטושופ. כבר כמעט שכחנו שיש אנשים רגילים. שלא נראים כמו בובות מפלסטיק חסרות פגמים. אנשים רגילים שלא מביעים שמחה/חושניות/סקסיות בכל שנייה שהם קיימים. אבל עם עדיין שם. ולפעמים יש בהם יותר ממה שנראה לעין. ואם נעצור לשנייה ונתבונן קצת יותר לעומק, נראה עולם מדהים.
בבריטניה, באמריקה, ברוסיה ובעוד ארצות אחרות יש תוכנית ראליתי הנקראת
Got Talent. שם אנשים באים ומציגים מול השופטים את הכישרון המיוחד שיש להם (או הכישרון שהם חושבים שיש להם). זה יכול להיות ריקוד, שירה, נגינה, מופע סטנד-אפ, פעלולי ג'אגלינג וכו'. אם אתה טוב, אתה עובר לשלב הבא, עד שבסוף נבחרת קבוצה קטנה של פיינליטים ואז הצופים בבית מבצעים הצבעה טלפונית עבור מי שהם אהבו ביותר ונבחר המנצח.
בריטניה. שנת 2009, על הבמה מופיעה סיוזן בויל (Susan Boyle). היא בת ארבעים ושבע ולשאלה "מה החלום שלך?" היא ענתה שהיא רוצה להיות זמרת מקצועית.
"למה זה לא עבד עד עכשיו?" שאלו אותה.
"עד עכשיו לא הייתה לי הזדמנות."
"עד כמה את רוצה להיות מוצלחת?"
תשימו לב להבעות הפנים של האנשים לפני שהיא מתחילה לשיר. תשימו לב לפניה בדיוק שנייה לפני שהיא פותחת את הפה. תראו את התגובה אחרי שהיא מסיימת את השורה הראשונה.
(אם הוידאו מסרב להופיע תלחצו
כאן)
היא הגיע למקום השני.
הצד השני של הסקאלה זה הזוג שהופיע בשנת 2012. שני ילדים. היא בת שש-עשרה והוא בן שבע-עשרה.
בהופעה הראשונה שלהם מול השופטים לילד יש חוסר ביטחון מוחלט והבחורה עונה על כל השאלות של השופטים בעצמה. בזמן ש
הוא שר לראשונה ניתן לראות את הידיים שלו רועדות, אבל הקול שלו נשאר יציב.
אני בחרתי להציג את ההופעה השנייה של הדואט הזה, גם כי השיר מאוד מוכר וגם כי אהבתי איך שהבחורה השתלבה פה.
(אם הוידאו מסרב להופיע תלחצו
כאן)
הם הגיעו למקום השני.
אבל לא המקום הוא שחשוב פה. מה שכן חשוב הוא היחס. יחס שיכול להשתנות ברגע. אנחנו רואים אדם ונראה שהוא משתנה לנגד עיניינו. אבל זה לא האדם משתנה. לא. הוא נשאר כפי שהוא. רק הזווית שבה אנחנו מסתכלים עליו משתנה, הופכת לרחבה יותר, פותחת לנו חלון לחשיבה שונה.
אני מקווה שעם הפוסט הזה הצלחתי לפתוח אצלכם את החלון קצת יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strix