אל תחפשי משמעויות בשמיים |
| 5/2017
פרימרק בחרתי בחיים. תחילה בחרתי לנשום ואז בחרתי לזחול. אחר כך התחלתי ללכת ואז לרוץ. מהר מהר מהר. כל כך מהר ששכחתי לנשום.
אני חיה. חיים מלאים. חיים עם הרבה אושר והגשמת חלומות ואתגרים עצומים ומכשולים אסטרונומים. אני קמה בבוקר ולא רוצה למות. אני קמה בבוקר עם רצון (לפעמים קטן לפעמים גדול) להתקיים בעולם ולחלוק איתו את מה שיש בי. בחרתי לרדוף אחר החלומות שלי. בחרתי לראות עולם. להיות טובה אל עצמי. להעשיר את עצמי. להיות חזקה ואיתנה ועמידה ויציבה ועוד שלל שמות תואר לאישה חזקה ומצליחה. בזכות עצמה. לבד.
*
לפעמים הכאב כל כך ממכר שלטבוע בתוכו מרגיש כמו הדבר היחיד והנכון לעשות. להכנס למיטה ולשקוע בתוך זכרונות שורטים וחורכים. שורפים מבפנים ומזכירים במשך דקות ארוכות למה רציתי לבחור הפוך. כמו לחיות עם זיכרון של המת הקרוב אלייך ביותר. בחרתי לחיות חיים מלאים יחד איתי המתה.
*
החיפוש התמידי אחר מגע לא נעלם מעולם. הוא עבר אבולוציה שלמה; מהרס עצמי תהומי וניסיון עז להעיר אותי המתה, להבנה שהיא לא תחזור ויש לחגוג את זו החדשה. חגיגה צבעונית ושמחה של גוף חדש וער, פועם, חי. חגיגה של אהבה גדולה עם הגוף. כי אפשר.
וגם החגיגה סופה ידוע מראש, לא כל חגיגה חגיגית באמת.
*
התחמקות תמידית ממערכות יחסים. בכל מקום בעולם. כישפתי אותך בקסמיי ורגליי ועיניי הירוקות? יופי. דחוף לי אצבעות ותעשה לי נעים ואחר כך תלך כי בחיי (שבחרתי) שאין לי כוח. ואם כבר מצאת חן בעיניי, אדאג להזכיר בכל הזדמנות שאנחנו פה רק לכיף ואנחנו בעצם רק חברים. שחס וחלילה לא תחשוש שאני איזו נקבה נזקקת לחום ואהבה ותברח. אני לא צריכה את החום והאהבה שלכם. אני יכולה לבד. בחרתי בחיים, לגמריי לבד. בלי עזרה, בלי ידיים.
האדם היחיד (שאני יודעת עליו) שאוהב אותי בכל ליבו המקסים (והאובססיבי) מבוגר ממני ב20 שנה ונמצא בקצה השני של העולם. לא נראה לי שככה מרגישה אהבה.
| |
|