עכשיו זה לא הזמן לטעויות. עכשיו זה לא הזמן לקחת סיכונים. עכשיו זה הזמן לשקול ולבחון ולוודא. בטח לא הזמן להשתמש בכוח לא מידתי, להתגרות או ללבות שנאה, לגעת בנקודות כואבות.

נכנסנו עכשיו למציאות רגישה במיוחד: מאז חטיפת שלושת הנערים, מבצע "צוק איתן" ורצח מחמד אבו-חדיר, גברו השנאה העיוורת והגזענות בחברה הישראלית. מכל הצדדים, בכל הצבעים והצורות. אנשים כבר פחות מפחדים לבטא את הגועל הזה בקול רם, מרשים לעצמם להגיד בפומבי שהם שונאי ערבים. והם מקבלים גיבוי מלא מכל הדני דנונים והזאב אלקינים, הנפתלי בנטים והאיילת שקדים.

במקביל, תחושה עזה אצל הציבור הערבי-ישראלי שנעשה שימוש מופרז בכוח - בהפגנות מחאה ובהתבטאויות תקשורתיות ("כל פיגוע צריך להסתיים במות המחבל בזירה", יצחק אהרונוביץ') - לצד נגיעה בנקודות רגישות מוכרות של הציבור ובפרט - עלייה של יהודים להר הבית.

בשטח, התקוממויות מקומיות, שביתה כללית של המגזר הערבי, נסיון התנקשות בפעיל ימני קיצוני ששם לו למטרה לעלות להר הבית, אינספור אירועי יידוי אבנים, פיגועי דריסה וזריקת בקבוקי תבערה, התבטאויות דוחות בערוצי התקשורת, איומים לשלילת אזרחויות.

ואין בנמצא תרופה אמיתית. את מגיעה לחובש והוא מציע לך פלסטר. פה משטרה, שם תגבור של כוחות מג"ב - לא שמעתם שבבעיות מטפלים מהשורש? ההתקוממויות בישובים הערבים מעידות על דבר גדול בהרבה שמתחולל במגזר הערבי בארץ בפרט ובחברה שלנו בכלל, ומחייבות את הממשלה שלנו להגיב בנחישות ובתושייה.

איך אנחנו מונעים מהתלהמויות מוגבלות להתפתח לאינתפאדה כוללת? איך אנחנו מפסיקים את השנאה והגזענות שרק מכשילות אותנו? אני רק יודעת שכוח אינו התשובה. שהסכם מדיני עמוק משמעותי הוא כן. באיזה אופן? אני לא בטוחה, אבל משהו צריך להשתנות. ה"באים לכלותנו" לא נחלשים, לא מִטמטמים פתאום. אנחנו במדרון חלקלק השאלה היא רק מה יגיע קודם: הכניעה ליד המושטת או הסוף.

נראה שהתיאור של ד"ר סוס בספר "חתול תעלול" (The Cat in the Hat) מדוייק להפליא למציאות שלנו:

אבל אסור להתייאש.

- הדס -