אתמול בבוקר בטרם יצאנו טופי (הבולדוג הצרפתי המקסימה שלנו) ואני לטיול בוקר במסגרתו אנו נוהגות ללוות את אישי המקסים אל מקום עבודתו, נתקלתי באייטם חדשותי מונוליתי, רדוד ורדוקטיבי בו ביקשו זוג עיתונאים 'בכירים' בתכנית הבוקר של הערוץ השני "לטפל" בתופעת השימוש אותו עושות נערות אנורקטיות בפייסבוק לשם המשך הרעבתן העצמית.

באייטם נטלו חלק צעירה אנורקטית בעברה, אשר קישרה בהנחיית המנחים בין האנורקסיה עמה התמודדה לבין ניסיונה המר להפוך לדוגמנית בסוכנות דוגמנות אשר ייעצה לה לשנות 'היבטים חשובים' בגופה- לדבריה המשקל, תזונאית קלינית וד"ר מיכל דליות- גורו ההורות בישראל 2012.

בתור חוקרת תקשורת ומופרעת אכילה בעצמי (משוקמת אמנם, אך מלווה תמיד על ידי הפיתוי לשוב אל ההפרעה בכל רגע ובעיקר בהשלכותיה הפיזיולוגיות שיש לזו על חיי) אני חשה שנעשה כאן שוב שימוש ציני והוענק לנושא כל כך מורכב טיפול תקשורתי רדוד ומגמתי להחריד.

איני יודעת אם אתן שמתן לב, אך זוהי עונת הקיץ השנייה ברציפות בה מוצאת לנכון התקשורת הישראלית לעסוק בקהילות 'פרו אנה'. זה כל כך עגום ופוגעני לחשוב כי נושא כה חשוב זוכה להתייחסות תקשורתית רק בעונת המלפפונים הפוליטית- כאשר הכנסת בפגרה... עוד ניתן לחשוב כי אנו מופרעות האכילה איננו מתמודדות עם מצבנו המורכב במהלך כל השנה, 365 ימים ולילות ליתר דיוק...

בנוסף, השימוש באותן מסגרות התייחסות שחוקות, הפצתם של אותם מסרים מהם עולה כי כלל קהילות פרו אנה מקוונות הנן מקשה אחת, כלל הבנות הנוטלות בהן חלק מבקשות "להפיץ את חדוות ההרעבה, ולצרף אל שורותינו צעירות תמימות"...

מה שבאמת מעביר אותי על דעתי בכל העניין, הנו כי לטעמי איש מהתחקירנים והמפיקים העומדים מאחורי אייטמים חדשותיים אלה לא ממש טרח לקרוא ולו מאמר אקדמי אחד ראוי המתייחס למורכבות הפרעות האכילה, למשמעויות שיש להן בחייהן של אלה המתמודדות עמן, לעובדה כי לא כל הקהילות המקוונות בהן מתבטאות נשים צעירות בפתיחות אודות התמודדותן מטיפות ל"יופי מאחורי ההרעבה העצמית עד מוות"- לו מישהו היה באמת טורח לקרוא, לשאול, להבין, לערוך תחקיר עיתונאי ראוי אחד, הרי שהוא היה מבין שהמציאות המקוונת כפי שהיא נשקפת כאן, רחוקה עד מאוד מהדימוי הסנסציוני והדמוני שמדביקים לנו המתמודדות עם ה"א.

עליי להודות כי התמחותי אינה בקהילות מקוונות המתפתחות ברשתות חברתיות כפייסבוק, וקראתי רק מאמרים ספורים המורים על הבדלים ניכרים בין קהילות בלוגיות העוסקות בה"א כאלה הפועלות כאן לבין אותן קהילות ברשתות החברתיות.

אני פשוט מתקוממת כנגד החזרה המתמדת על אותם מסרים שגויים, על אותם סטיריאוטיפים המקבעים מופרעות אכילה תחת התיוג של גחמניות שאינן רוצות להחלים שמבקשות לפתות אחרות לזרועות ההפרעה, שהגעה למשקל הרצוי תפתור עבורן את כלל מורכבות ההתמודדות- וכן כאן אני מצדדת בדברים שאמרה לי טינספוקווין, הפער העצום הקיים בין תפיסת הרפואה המערבית את ההתמודדות עם ה"א לבין התחושות שאנו חוות במהלך התמודדתנו.

מקומם אותי שבמקום התייחסות תקשורתית רצינית ואמיתית שיכולה להעלות מודעות למהותן של הפרעות אכילה, שיכולה להביא לשינוי תודעתי אמיתי ודרוש לשם מציאת פתרונות הולמים ואמיתיים לכל כך הרבה צעירות המתמודדות עמה, עצם העיסוק בתופעה חברתית זו אינו יותר מאשר אייטם מתייג שנועד למלא זמן מסך כאשר לא קורים במדינה "אירועים חשובים באמת" להעלותם לסדר היום הציבורי.

שלכן בצער,

גלית