 כינוי:
רואה ואינה נראית בת: 28
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הוסף מסר | 5/2014
חוששת
רוצה להכין לו משהו ביום שני, מפחדת כל כך שלא ייצא לי טוב אבל בו זמנית רוצה כל כך לנסות.
חייבת "תכנית ב'" לכל מקרה שזה לא יצליח. בכל מקרה מקווה לטוב! אני אצליח!
| |
צנועה
"תודה רבה! היי בואי נעשה החלפות," אמרה בצחוק קליל, לאחר שהבאתי לה את האוזניות והיא הייתה ממש מאושרת כיוון שהייתה תקופה ארוכה בלי אוזניות.
"אין על מה, החלפות של מה?" צחקתי גם אני, ושאלתי עם חיוך.
"אני אביא לך את הענווה שלי!" אמרה וצחקה יותר.
"רגע המילה הזו מוכרת לי!" הכרזתי. מוכר לי, בטוחה שלמדתי את זה בפסיכומטרי. ובדיוק היא אומרת לי, "מה, הפסיכומטרי לא השתלם לך הא?" וצחקנו שתינו. "זה צניעות." אמרה ואכן נזכרתי.
"היי את רומזת שאני לא צנועה!" אמרתי בצחוק. זה שיעשע אותי מאוד. "מה פתאום! ודיברתי על הפנימיות, לא על החיצוניות," הסבירה בחיוך. "הי האם אני לא צנועה?" שאלתי בחצי חיוך.
"דווקא את הכי צנועה. סתם התבדחתי." אמרה בחיוך ובכוונה מלאה. חייכתי והכחשתי, כי אני לא באמת חושבת שאני כזו.
"באמת! את אפילו לא מודעת לדברים הטובים בך כדי להיות צנועה בהם!" אמרה בהחלטטיות, ונדרשה להסביר לי את כוונתה כי בהתחלה בכלל לא הבנתי. אחרי שהיא חזרה על זה במילים אחרות מספר פעמים הבנתי למה היא התכוונה. וזה היה יפה לשמוע, למרות שדעתי חולקת עליה, אני כל כך שמחתי לשמוע זאת. היא אמרה דבר באמת יפה, ואם יש בן אדם שיודע להחמיא זו היא. אני נורא אוהבת לדבר איתה, יש לה ערכים ומוסרים והיא בן אדם מצחיק ומאוד התגעגעתי ללדבר איתה ולבלות איתה ככה את הזמן החופשי שלי.
זה היה מאוד נחמד.
| |
יומיים קסומים
אני לא יכולה לתאר את האושר שלי באותם הרגעים. לא יכולה לתאר במילים את האושר שלי.
לא ראיתי אותו בסך הכל שבועיים, אין לי זכות לדבר כל כך, כי יש זוגות שלא מתראים יותר זמן, אבל זה הרגיש לי כמו נצח, לא יכולתי למצוא טעם לחיים. פשוט למדתי כל היום, לא באמת הייתה לי שמחה. לא באמת היה לי חיוך טבעי במשך היום כמו שיש לי איתו. או כמו שיש לי כשאני נזכרת ברגעים איתו, או כשאני מתכתבת איתו.
הוא תיאר את זה בצורה מושלמת. "לא קיבלתי את המנה שלך." הבנתי על מה הוא מדבר, אבל בכל זאת שאלתי למה הוא מתכוון, כי רציתי לשמוע את זה קצת אחרת. "של השמחה, איזו עוד." באותו רגע התחלתי לבכות.
לא ידעתי אם זה היה מאושר או מעצב. כנראה גם וגם בו-זמנית. הייתי כל כך שמחה שהוא מרגיש ככה, כמוני. ואיך שהוא תיאר את זה, בצורה מושלמת ממש. הייתי כל כך שמחה שהוא גם מתגעגע אליי, כי הבטחון העצמי הנמוך שלי לא נותן לי לקחת את זה כמובן מאליו. אבל הייתי עצובה כל כך, כי הבנתי למה אני מדוכאת כל כך כל השבועיים האלה. הבנתי שזו הסיבה המרכזית וההדחקה של זה הפסיקה.
יש לי מן הרגל כזה, שאני פשוט לא מביטה במשהו בצורה ישירה כשאני יודעת במה מדובר, כי אני יודעת שזה יעשה לי רע. אני עושה את זה מתוך אינסטיקט בריא כי אני יודעת שאני צריכה לעשות המון דברים ואין לי זמן להתרכז בעצב שלי ולהתייפח. יש לי ללמוד ויש לי מטרה לסיים את הלימודים בצורה טובה. ולכן בעצם לא הבאתי לעצמי לשקוע בזה.
אז אתמול ראיתי אותו אחרי שבועיים. וחיבקתי אותו כל כך חזק ולא יכולתי להאמין שהוא פה, איתי. פה, שלי.
הייתי קרובה אליו כמו שלא הייתי הרבה זמן, וזה היה חסר לי כל כך. המגע שלו, הצחוק שלו, הנשיקות שלו. הכל, הכל, הכל.
היום היו לי פעמים שכנעט בכיתי כי ידעתי שהוא הולך עוד מעט.
אבל אני מקווה שאראה אותו הרבה. אני מקווה שהעבודה לא תהרוס, כי רק לחשוב על זה עושה לי כואב בלב. ואני מקווה שזה יסתדר.
| |
רגע של שיגעון
אבל רק רגע.
שבוא חשבתי שהיא ראתה אותו במצבים האינטימיים שאני רואה אותו. שהיא עשתה את מה שאני עשיתי, שהיא ראתה אותו ככה. שהם עשו את זה.
יש לי צמצרמורת מלחשוב על זה בדרך הזאת. עם התיאורים והמחשבות האלה.
פשוט בא לי לא לחשוב על זה.
מוח שלא נותן מנוחה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
