ברגע בו אתה תופס את עצמך (אם כי במקרה שלי הנטייה היא יותר אל ה"את תופסת.."), מנסה לשכנע את החתול הגינתי לשתות חלב תוך הענקת הסבר לוגי מעמיק לפועלה זו, אתה יכול להשלים בשקט עם העובדה הפשוטה שהמוח שלך נטחן.

אוף, כמה שאני צריכה סיגריה.

ובואו נתעלם מהעובדה שהצלחתי לסחוב שתיים ביום שני, וגם מהעובדה שהריאות שלי לא במצב מתפקד במיוחד נכון לרגע זה ואני בכלל אך בקושי נושמת. אבל היי, הנשימה במילא מוערכת יתר על המידה.

מה יהיה איתי? 

פוסט שני לשבוע זה בו אני בוכה על המחסור בניקוטין.

בושה, פשוט בושה.

בעיקר לאור העובדה שהפסקתי לעשן, בפעם השלישית בחיים הלא מי יודע מה ארוכים שלי, לפני כשנתיים וחצי.