כנראה שהשאלה הזאת תראה ילדותית, אולי נאיבית ואולי פשוט מטופשת. ואולי דווקא לא. מי יודע? לי אישית אין כל שמץ של מושג, אלא רק את הרצון לשאול. האמת שאת המלחמה הקטנה הזאת, שהבעיתיות שלה סובבת סביב ה"לשאול או לא לשאול? זו השאלה!", ניהלתי עם עצמי בימים האחרונים כמעט ללא הפסקה. ליתר דיוק, ניהלתי אותה ללא הפסקה בשעות הפנויות שלי, וכאלה דווקא לא היו לי הרבה. אך בכל זאת יצא לי לחשוב על העניין. מעט, אבל יצא, וכעת אעביר את עבודת החשיבה לאחרים.

אז ככה, התפלספות יתרה בצד והכל:

דמיינו לרגע, ואולי חלקכם לא צריכים לדמיין כלל, שיש לכם אי-איזה מוקד חיבה/אהבה/משיכה מטורפת, מעין long time crush שכזה או שכזו. אתם כמובן מעוניינים בו או בה, אבל הוא או היא לא כל כך. חוסר העניין יכול לנבוע מאלף ואחת סיבות: חוסר משיכה, רואה בכם רק ידיד או ידידה, הבדלי מיניות וכו'. אבל אז פתאום, באופן לא צפוי בעליל, יש לכם את ההזדמנות להיות איתו/ה ללילה אחד, ובתור בונוס - זה מיוזמתו/ה (ולא תוך סיוע של סם אונס, למשל, או כל אמצעי אחר).

מה אתם עושים?

הולכים על זה? לא הולכים על זה? אולי משהו באמצע? יש בכלל משהו באמצע?

(כמובן שהשאלה מכוונת לכל אלה שנכללים בקטגוריית "הגיל החוקי".)

אני הייתי בסיטואציה מהסוג פעמיים.

פעם אחת הייתי בצד המאוהב, וזרמתי עם כל העניין, למרות שהייתי בשוק מטורף. זה כבר לא יקרה שוב, משהו חד פעמי וזהו, והעובדה הזאת קצת (ואולי דווקא לא קצת) מציקה לי עד היום.

בפעם השנייה הייתי בצד השני, ויזמתי (רק אלוהים יודע למה), אבל עצרו אותי. מה אני אגיד, זה לא היה נעים ואפילו קצת משפיל.

אבל למרות שיצא לי להיות בשני הקצוות של ה"חרב" הרעיונית הזאת, עדיין קשה לי להגיד מה עדיף. לזרום או לעצור? להמשיך או לסגת? ללכת על ה"לפחות פעם אחת" או על ה"אף פעם לא".