On my way to PERFECTION

לא מסוגלת לענות,לא מסוגלת לדבר.

חזרתי משבוע בברלין שכלל המון המון שופינג.ובכללי כל החודש הזה לא הפסקתי לקנות דברים.

וזה עזר לי באותו זמן, ואני צריכה לעשות את זה שוב, ועוד פעם, ואז שוב, וזה לא נגמר.

ובאיזשהו שלב אני נגעלת מההתנהגות החמדנית הזאת. אבל אני מבינה שזו דרך להתמודד.

כי אני כבר לא יכולה להתמודד. לא יכולה לדבר. לא יכולה לשתוק. אני שונאת את הטיפול הזה

ושונאת כל שניה ממנו. אני רוצה לצום, אני  רוצה להיות עצמות. אני רוצה שהבטן תקרקר ותכאב מרעב,

שתדבק לגב. אני רוצה להרגיש את העצמות בולטות עד כאב מתחת לעור. אני רוצה שלא יהיה מה לתפוס.

אני רוצה חופש.

יותר מכל דבר אחר. זה ערך עליון מבחינתי, בלעדיו לא אכפת לי מכלום.

אם אני לא במשקל שאני צריכה להיות-אין לי אפשרות להיות חופשייה.

כשאני במשקל הזה-אין לי רצון, מטוביציה, כוח או חשק לחופש, או לשום דבר בכלל...

בזמן האחרון אומרים לי דיי הרבה שאני חולת נפש.אני יודעת שאני כן

ואני יודעת שהכדורים שאני מקבלת וזה שהעלו לי גם הפעם את המינון ממש תומכים באמירה הזאת.

אבל מעבר להגדרות,אני מנסה להבין מה מתנהל בתוך הראש שלי

אני יודעת שאני לא בסדר, אבל אני מנסה להבין כמה אני פסיכית.

ואולי זה לא כזה נורא להיות כזאת?

אבל זה מפחיד.

ואני מפחדת.

ואני לא רוצה להיות חולת נפש.

אני לא רוצה את הסטיגמה הזאת של חולה בראש.אני יודעת שאני כזו

וזה שאומרים לי לא עוזר לי.

אני באמת חולה ודפוקה עד כדי כך ? ואיך זה שהוא בכל זאת אוהב אותי ככה ?