'תפסיקי רגע!'

צעקתי לה

'פשוט תשתקי'.

נטע דיברה ודיברה. היא התלוננה על החבר החדש, על הדירה שלה ועל הארוחה שאכלה קודם לכן. היא דיברה על המשפחה שלה והסבירה כמה שאמא שלה מעצבנת ואבא שלה שותה, כמה שנמאס לה מהסיגריות אבל היא לא מצליחה להפסיק, כמה שהיא צריכה כסף וכמה שאין לה מספיק מכלום.

שאין לה מספיק בגדים ואין לה מספיק אהבה ואין לה מספיק אוכל ואין לה מספיק מוזיקה ואין לה מספיק תובנות ואין לה מספיק חברים

ופשוט אין

בהתחלה שתקתי, הקשבתי לה, ניסיתי לעזור. ניסיתי להגיד שצריך זמן להתרגל לחבר, ושכסף זה דבר ערכי אבל לא הכי חשוב, ושהמפחה עדיין אוהבת ושהדירה כן מספיק גדולה.

אבל באיזה שהוא שלב, פשוט החלטתי שמספיק לי.

'לפעמים אני חושב שאת דואגת לאחרים ואת שוחכת לדאוג לעצמך'

אז מחקתי את נטע. לקחתי את המחק מהכיס האחורי והתחלתי לעבור עליה, פרט אחרי פרט. בהתחלה מחקתי רק את הפה, שתשתוק כבר. נמאס לי לשמוע אותה, כל תלונה שהיא מוציאה נופלת עלי כמו אבן מהשמים, ואני נותנת לה להכאיב לי. אני לוקחת את התלונה שלה והופכת אותה לתלונה שלי.

אחרי זה מחקתי את העיניים שלה. המבט הביקורתי הזה, הלא חברי בעליל. איך שהיא תמיד בחנה אותי, הסתכלה עלי מהצד כשופטת שרק מחכה להרים את הדף עם הציון. אחרי זה מחקתי את האף והאוזניים שלה, שתמיד חיכו להסניף ולשמוע איזה רכילות חדשה, משהו עסיסי שיעניין ויגרום לכולם להרים גבה. ופשוט ככה, תא אחרי תא, מחקתי את נטע. אני כל כך מוקלת

יש לי להקיא

הורג אותי כמה שמישהו יכול להיות כזה מטומטם.

בבית ספר היא תוציא מאיות בכל דבר, תמיד תכין שיעורים, תקבל תעודה מצטיינת. אבל בבית היא תתנהג כמו ילדה עם פיגור

באלי להרביץ לקיר