חלק אמרו שהקנאה זה מה שיגמור אותה, יהרוג אותה בסופו של היום.
חלק אמרו שיהיה זה העצב, וחלק אחר אמרו שדווקא האופטימיות היא המסוכנת.
אני הייתי בצידם של הקנאה.
זה היה ברור שהקנאה היא הדבר הפוגע ביותר שנכנס לנפשה של שלומית.
אני זוכרת עוד בהתחלה, כשרק שמעתי על הסיפור שלה והכרתי אותה קצת מקרוב, הייתי רואה איך מדי פעם היא מסיטה את עיניה מהשיחה ובוהה. בוהה בבגד, בחיוך, בעיניים, בצחוק. פשוט בוהה, והיה אפשר לראות דרך עיניה שחלק ממנה מת, ממש בפנים, בתוך הנשמה.
זמן מה כבר לא ראיתי את שלומית.
כמה אנשים לחשו שהיא יושבת כל היום לבד, בחדר, ובוהה בתקרה הכחולה. חשבתי לעצמי, שאם כך המצב, אז היא בסדר עכשיו. הרי מה יש לקנא בתקרה כחולה?
אז ביקרתי את שלומית.
התחלנו לדבר, כשלפתע חזרנו לעבר. שוב היא הסיטה את עיניה מהשיחה, ובהתה בתקרה, בקנאה.
'אבל למה?' לחשתי 'את מקנאה בתקרה? על מה?'
'על הפשטות. על הופי העצוב של הצבע הכחול. על הקלות שבה עוברים חייה של תקרה.'
ניסיתי להבין אותה, באמת שניסיתי, אז הבטתי למעלה בתקרה, וניסיתי להשוות אותה אליי.
ולרגע לרגע קטן באמת קינאתי
