כשנפלתי את תוך הבור ההוא, באמצע היער, תחילה אפילו לא נלחצתי. שבוע לפני ראיתי את הסרט הישן של אליס בארץ הפלאות, וכאשר היא נפלה לבור, בתחילת הסרט, היא כלל לא נלחצה. רק אמרה 'שלום' לחתולה שלה, ונתנה לכח המשיכה למשוך אותה למטה.

אז באמת לא פחדתי. נפנפתי לשלום לחרק קטן שעמד בתחילת הבור, עצמתי עיניים ונתתי לגורל לעשות את שלו.

אבל שלא כמו אליס, נחתתי בכבדות עם משטח לבן, עצום. קמתי אחרי חמש דקות של חוסר הכרה, והתחלתי ללכת. כל צעד שלי על המשטח הלבן יצר משפט, משפט שהיה כתוב על הריצפה באותיות שחורות וגסות. ומיד על הצעד הראשון , היה כתוב על הריצפה " השתנת."

ובצעד השני " עברת מהר מדי הכל, שחכת ממני."

ובצעד השלישי " את מגעילה, את יודעת טוב מאוד מה עשית. "

ובצעד הרביעי " תחשבי על אחרים לפני שאת חושבת על עצמך ."

ואז התחלתי לרוץ.

אם בהתחלה חשבתי שזה משפטים שאנשים אומרים עלי, הבנתי הרגע שזה משפטים שאני אומרת על עצמי. וזה כל כך מפחיד לשמוע את זה כך, ברור וטהור.

אז המשכתי לרוץ, ככה , בחוסר אונים על המשטח הלבן הגדול, וכל צעד שלי הכתיב על הריצפה משפט שונה, עד שהרצפה נראתה מלאה בכתמים שחורים גסים ולא מובנים. 

נמאס לי.

אז השתתחתי על הריצפה, פשוט כך.

דמיינתי את הים, או את המיטה של אבא, והשתתחתי. פחדתי לפתוח את העיניים.

אחרי זמן לא מוגדר כל כך, לפתע הרגשתי שתי ידיים חמימות מרימות אותי.

הרמת אותי. אני לא יודעת איך הגעת לשם ומדוע, אבל פשוט הרמת אותי ונתת לי נשיקה על המצח.

"יהיה טוב" מלמלת "אני פה עכשיו".

3>