כשמגיע הדרופ בשיר אני יוצאת מדעתי.
זה כמו ללכת בשדה כל כך גדול וצהוב, להרגיש את השעורה מלטפת את הרגליים החשופות, להזיע קצת במצח ולנשום פנימה. ואז פתאום, באמצע הרגע הנצור הזה, מתחיל לרדת מבול. רוחות תוקפות את הגוף הדק, גשם שותף את השיער. ודווקא זה הרגע שנזכור לכל החיים.
ישבתי באולם סרטים כמעט לבד, אני ועוד זוג זקנים שנרדמו אחרי עשרים דקות. אני אוהבת להביט על המסך הענק ולהרגיש איך כואב לעיניים שלי בעקבות הניגודיות של האור והחושך. זה כיף לי להתעלל בחושים, לבדוק עד כמה אני יכולה לסבול אותם. לשמוע באוזניות על הכי גבוה, אפילו שזה עושה לי בחילה, לשרוט את עצמי עוד קצת ברגל, להסתכל על השמש במשך שעות, להריח משקעות חריפים, לשים בפה מאכלים ששורפים. זה תענוג ככה, כמו ילדה קטנה, לבחון את הגבולות של עצמי.
הסרט התחיל, מוזיקה עדינה כזאת ברקע.
נשאבתי לפסקול, לעלילה בכלל לא הקשבתי.
רק לפסקול
לתווים
לפסנתר
לכינור
...

כבר לא כיף במחששה
כבר נמאס ששואלים אותי מה יש לי על היד השמאלית, קצת מתחת למרפק , בצד הלבן שאף פעם לא נחשף. נמאס לי מהשתף דם הזה

אני לא מצליחה להתחבר לאף אחד
יש לי פלאשבקים של דברים שאני מדחיקה.
זה לא טראומות, אני לא יודעת מה זה טראומות.
אני גם לא יודעת מה זה להיות בסדר.
ומה זה להיות בוגרת.
ומה זה להתלבש נכון, ומה להגיד בזמן המתאים.
אני גם לא יודעת מתמטיקה, ואני לא יודעת להכריח את עצמי לקרוא.
ואני לא יודעת לצייר או לכתוב, ואני לא יודעת לחשוב מחשבות אמיתיות.

התייאשתי