להיכנס לזה. זהו , כבר אין דרך חזרה.

אני לא יודעת מה יהיה ומה היה, ומה הולך בתוך הגוף שלי, אני רק יודעת שיכול להיות שהיצור הזה נמצא שם בפנים, אוכל לי את התאים.

צפויות כמה בדיקות בשבועות הקרובים, לא ברור לי על מה ולמה. רק שיבואו כבר ויגידו אם יש או אין. אם אני בריאה או לא. אם אני צריכה לבוא לעוד בדיקה, או אם אני יכולה לחזור הביתה לעשן ולצייר על עצמי עם עטים ולהחדיר לעצמי אוזניות לאוזניים ולשמוע על הכי גבוה ולשתות משקעות לא בריאים ולהיות חשופה כמה שאני רוצה לשמש וקצת ליהנות.

זה תמיד מפחיד את כולם, כל סוג מחלה שהיא. אבל בעשורים האחרונים קשה כבר לדעת אם משהו באמת סופני, או אם אתה רק גורם לו להיראות ככה. אם יש לך מחלה נפשית, או שאתה סתם רוצה צומת לב. אם אתה לא מרגיש טוב וכואב הגרון, או סתם אין לי כח לבוחן באזרחות. אני תוהה מתי אני דוברת אמת ומתי אני דוברת שקר לגבי איך אני מרגישה, אבל זה טבעי להרגיש ולא להרגיש כמו שאנחנו מרגישים ולא מרגישים.

אבל מה שאני כן יודעת, בין אם אני כן או לא, בין אם הוא נמצא בתוכי או לא קיים בכלל, כשהחזקתי לך את היד בשיעור ולחשת לי ש'יהיה בסדר', עלו לי דמעות בעיניים. ברור שיהיה בסדר, אני יודעת שיהיה בסדר. בין כה וכה. אבל כשאמרת לי את זה פתאום רצו כל התמונות במוח שלי, מהיום שנהיינו חברות, מאמצע כיתה ז'. את הכל עברת איתי, ואת הכל אני עברתי איתך. ואלו היו דמעות של אושר. כי ידעתי שכל תוצאה שתגיע, לא משנה מה, את תהיי פה איתי ותחבקי אותי ואני אשן אצלך והחתולה שלך תלקק לי את האוזן בחמש בבוקר. את הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש 3>