גם כן שוויון.
גם כן חינוך.
גם כן הערכת האופי וההשקעה.
כשהגעתי לבית הספר בכיתה ז' ידעתי שאני נכנסת לעולם קצת אחר. עולם של מצטיינים, של מחוננים, של קצת שוויצרים וקצת פרפקציוניסטים. ופחדתי. פחדתי שהתלמידים ייתנשאו מעלי, שלא יהיה לי עם מי להיות. אבל קצת טעיתי, כי התלמידים פה מדהימים. המורים זאת הבעיה
הגעתי עם שיער צבוע בקצוות, משהו שהיום נראה לי כמו כלום. קצת מורים עיקמו שפה עליונה, אבל זה לא ממש השפיע. אחר כך התלבשתי קת שחור יותר, התאפרתי קצת מרוח יותר, לקראת כיתה ח ובהמשכה התבודדתי קצת ושמעתי מוזיקה רועשת. המורים התחילו להתסכל קצת מוזר, התקשרו להורים מדי שבועיים אבל זה היה בסדר.
כיתה ט' הייתה אחלה, עד שהתחלתי לעשן בבית ספר. אז מורים התחילו לדבר איתי, לקחת אותי לשיחות. זה המשיך בזה שמורים לא נתנו לי להשתתף בשיעורים וכל מיני שטויות כאלה. אבל עזבתי את זה, זה לא היה חשוב לי כל כך.
אבל השנה, סוף סוף כיתה י', לקחת עוד צעד לקראת סוף בית ספר, לקראת החירות. ואז היום קרה משהו ששבר אותי
יש משחק בשכבה, לגרד לחבר שלך את היד עד שהוא מסיים להגיד את כל השמות של החיות מא' עד ת', ואז נהיה פצע כזה עם דם ביד. זה כבר איזה חודש מסתובב בשכבה, ולפני כמה ימים המורים והמנהל שמו לב לזה שעוד ועוד תלמידי כיתה י' פנו לאחות וביקשו תחבושת. אז המורים, בצדק מוחלט, החליטו לעשות שיחה. שכל מחנך ידבר עם הכיתה שלו ויסביר כמה שזה לא בסדר, יבקש מתלמידים שיש להם את הפצע להראות למורה ולכיתה, ובעקבות זה ייתקשרו להוריו וידברו איתם. אז בבוקר, ישבתי עם חצי אוזנייה באוזן, חצי ישנה, חצי מקשיבה בשיעור חינוך .
"ורק רצינו להגיד שזה מאוד לא מוסרי, לא בריא, אלים, לא חברי.. ואנחנו מבקשים שהמשחק הזה לא ימשיך. ודבר אחרון, כל מי שיש לו פצע כזה על היד, נא להראות לי עכשיו" קשקשה המורה. אני עדיין הייתי חצי רדומה, והיה שקט בכיתה. לאף אחד לא היה פצע מפגר על היד. ואז המחנכת הביטה בי. כולם הביטו בי ."נו, נעמי, תראי לי את היד"
"סליחה ?"
"תראי לנו את הפצע שיש לך ביד"
"אין לי פצע ביד, למה שיהיה לי פצע ביד?" התרגזתי קצת
"הייתי בטוחה ש.. כי את בצופים ו.. "
"אני לא בצופים. כל מי שיושב לידי בצופים. אני היחידה מכל השורה הזאת שלא בצופים ואת פונה דווקא אלי."
"פשוט כל המורים, ציפינו שיהיה לך פצע ו .. לא משנה."

אין לי מילים. אני רוצה לצרוח, לא יודעת למה זה באמת כל כך מעצבן אותי