ואולי כל השנים האלה, שהרגשתי כל כך מלאה, בעצם הייתי ריקה מאוד.

לא. לא אולי. בטוח.

בטוח כל השנים האלה הייתי ריקה מאוד.

רדפתי אחרי אנשים שרצו שארדוף אחריהם, ניסיתי להרים חיוך על פנים של אנשים שרצו לראות אותי בוכה.

התקשרתי ונלחצתי ואהבתי ובכיתי בשביל כולם. וכולם לא התקשרו ונלחצו ואהבו ובכו בשבילי.

אבל המירוץ הזה אחרי הבלתי יאומן, אחרי הרצון הזה שכולם סביבי יהיו שמחים ויאהבו אותי, נגמר. ואין בו מנצחים בכלל.

אני הפסדתי בזה, ואני חושבת שגם הם. לגמרי.

אני שוכבת עכשיו שבורה על האדמה, מתנשמת ומזיעה, ומגעיל לי ורע לי כי סיימתי את המירוץ. סיימתי עם זה לגמרי.

נגמלתי

נגמלתי מהפייסבוק שהכריח אותי לראות באופק היום יומי שלי אנשים שעשו לי שחור בעיניים

נגמלתי מהשיחות היומיות הדואגות לאנשים ששיתפו אותי רק בשביל לדרוך עלי אחרי זה

נגמלתי מהכל

וכן. אומנם אני עכשיו עוד קצת שרועה על האדמה, אני עוד זקוקה לקצת מים, זקוקה לעוד קצת זמן.

אבל זה משתפר, וזה משתפר לטובתי.

ואתה בא ואתה מושיט לי יד, ועוזר לי לקום. ואתה מנער את האבק והלכלוך מהבגדים שלי ומוביל אותי ישר למקלחת.

אני נקייה שוב, אני קצת יותר טהורה.

אמא אמרה לי היום שאנשים שמכירים את הסיפור שלה ושל אבא תוהים איך היא עדיין בקשר טוב איתו.

איך היא לא התנתקה ממנו לגמרי. ומה היא עונה ? היא הכירה אותו מגיל 17. כן, בשנים האחרונות הוא עשה לה רע, אבל לפני זה הוא עשה לה כל כך טוב.

ואיך התבטא, הטוב הזה? הוא שינה בה את הדברים הדפוקים שהיו מושרשים בה. הוא לקח פלייר והוציא אותם בכח, בשבילה. ועד היום היא חייבת לו על זה.

אני כן מסכימה ששינית אותי.

חלק אומרים שממש מקצה לקצה.

אבל זה ששינית אותי לא אומר שאני עיוורת. אני רואה מה קורה, אני מקשיבה לך. ואתה כנה איתי, ואתה רוצה בטובתי.

אז אני מרשה לך לשנות אותי, אני חושבת שזה הדבר הכי חיובי שיש.

לפני שנתיים לא ראיתי באיזה חרא אני נמצאת.

באותו רגע הסתכלתי לצדדים והייתי יכולה להישבע שהעולם מואר ומלא עננים.

אבל לקחת אותי וניערת אותי לגמרי. 

ואני מודה לך כל כך על הכל