אני בטשטוש כזה כבר המון זמן.

אולי זה בגלל שאני כבר לא אוכלת הרבה, אולי זה בגלל שאני מאוהבת כבר כל כך הרבה זמן.

אבל החיים פשוט עוברים לידי ואני לא מייחסת לדברים חשובים משמעות.

בגלל זה אני גם שוכחת הרבה אירועים. לאחרים הם היו חשובים, ולי לא.

ובגלל זה גם קורה ההפך. אני מייחסת חשיבות עצומה לדברים כל כך קטנים, שייתכן והצד השני בכלל לא שם לב שקרו.

אני יוצאת 

ואני חוזרת הביתה

וזה מוזר, כי הרגע יצאתי

אבל אני באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני שיצאתי

כאילו היציאה

והשתיה

וההתרחשויות

לא שינו לי כלל

כי זה לא היה חשוב בכלל. ובוקר אחרי, לא בגלל האלכוהול, אני אשכח כל מה שהיה ולא אחשוב על זה לרגע. כי זה כלל לא חשוב. ואולי ההיא שפגשתי ביציאה ולא ראיתי אותה הרבה זמן לפני כן תחשוב על היציאה הזאת עוד ימים רבים, ותתגעגע אלי ותשמח שראתה אותי, אבל אני לא אתן לזה כל חשיבות. משום מה.

זה תמיד היה כך אצלי, ואני מניחה שתמיד אהיה.

אני רואה אותו כל בוקר. ובלי זה קשה לי. אני לא תלויה בו אבל אני כל כך אוהבת אותו. אבל כשעוברות השעות אני כבר אשכח שראיתי אותו בבוקר. ואני אשכח ממה שדיברנו, עד שהוא יעלה את זה שוב על הפרק. אני כאילו חיה מסצנה לסצנה. כמו בסרט.

חותכים, יש חצי שניה שחורה, ועוברים למקום אחר. ככה אני מרגישה בזמן האחרון, ואולי בעצם כך הרגשתי תמיד, אני לא יודעת אם זה ככה כי אני פשוט

לא זוכרת

הם עומדים בצד וצועקים עלי

"את בודדה!" הם צוחקים "אין לך אף אחד."

אבל הם לא מבינים דברים כל כך חשובים, שכל כך חשוב שהבנתי ואם לא הייתי מבינה לא הייתי אני. הם לא מבינים שאני מעדיפה לשבת בבית ולקרוא ספר מאשר להתמרח בעיר על וודקה ולהצטלם ולעלות לעמוד. אולי זה כיף לאנשים, ויופי שכיף להם. כיף זה טוב, ואני מעריכה אנשים שכיף להם. אבל לי זה לא כיף. לי כיף לקרוא ספר. לי כיף לקרוא ספר מאשר לשבת עם חבורת בנות שלא באמת אוהבות אותי, ולדבר על דברים שלא באמת מעניינים אותי ולרכל על אנשים שלא באמת מגיע להם. הספר שלי לא עושה רע לאף אחד, במיוחד לא לי. אני מעדיפה לקרוא ספר. אני מעדיפה לקרוא ספר מאשר לחפש כל יום מקום חדש להשתרע בו עד 4 בבוקר. ושוב, יש אנשים שזה טוב להם ככה. וטוב זה טוב, אני שמחה שטוב להם. אבל לי זה לא טוב. לי טוב לקרוא ספר בבית. 

אז אל תקראו לי בודדה

כי מצאתי את המקום שלי

ומצאתי את האנשים שלי

ואולי הגיל והזמן והיום והשעה לא מתאימים לכם

אבל תלכו להזדיין

כי לי זה מתאים וטוב לי

טוב לי עם הספר וטוב לי גם עם מישהו אחד בחיי.

כי האנשים שאני שומרת אלי קרוב ממלאים אותי, כמו שאותכם ממלאות אלף יציאות מטורפות לעיר.

החצוצרה ניגנה לה באוזניים. הרעשים כאבו לה, צרבו לה וחתכו לה את הבשר, את המחשבות.

השיר לא נגמר, נדמה היה לה שהוא מתנגן כבר כמה ימים, בלי הפסקה. אבל במציאות, זה היה שיר של שלוש דקות, לא יותר. הסבל הזה שהשיר הביא לה, היא אהבה את זה כל כך. כמו שהיא אהבה להסתכל אל תוך מנורות, או על השמש. היא אהבה כל כך את הכאב החד הזה בעיניים, את העיוורון, החוסר ביטחון שזה נתן לה.

היא גם אהבה את ההרגשה שהערק עשה לה בגרון, השריפה הקלה הזאת, הבחילה, הצמרמורת. היא תמיד הייתה מקיאה אחרי זה, אולי הייתה רגישה לערק. אבל היא אהבה את זה כל כך. גם להקיא היא אהבה, היא הרגישה קלה, כמו נוצה אחר כך. אבל היא גם אהבה לאכול עד שלא יכלה לזוז, לאכול עד שהייתה מרגישה כמו השמנים העצלנים מהסרטים הישנים, שהיו יושבים מול הטלוויזיה כל היום.

היא אהבה כל כך את הדברים ששנאה. היא אהבה סבל, ושנאה הנאה.

אהבה שנאה ושנאה אהבה, כך שאת האהבה היא בעצם אהבה. וכך הגיעה לשלמות