RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 5/2012
כולן זורחות ורק אני שוקעת
זה לא עומד להיות פוסט של מוסר או משהו בסגנון, פשוט עוד פוסט מן המניין, המדבר על קיטורים ועוד.
כולן זורחות, כמו השמש העולה לה ביפן, אך אצלן השמש לעולם לא שוקעת, לפחות לעכשיו, הן רזות, יש להן אהבה, הן מחייכות חיוך של אושר, חיוך של אהבת חיים, אהבת נעורים, יש להן שמחה, החיים שלהן יפים כל כך מבחינה לימודית, הן מצליחות, מבחינה חברתית, הן מדהימות, יש להן אהבה, ויש להם ידידים שכל כך אוהבים אותן, מבחינה משפחתית, הכל יפה אצלן, הן בקשר כל כך טוב עם ההורים שלהן, מבחינה כלכלית, תמיד יש להן מה ללבוש, והן מלבשות כל כך יפה, וכמובן שעם הגוף הרזה שלהן הכל יהיה יפה, וכמובן יש להם חברות טובות בינהן כל כך טובות, שנמצאות באותו מצב כמוהן, אחת עם אהבה אחת לא, אבל רובן עם, עד שמגיעים, מגיעים אל סתיו, החברה הזאת שרק 'יצאה' מהדיכאון לא ממזמן.
סתיו, הזאת שאוהבת, אך לא מודה, שמחריכים אותה להודות, ואז הכל נכשל. סתיו, הזאת שהייתה במחשבות שאין עתיד, ושאין למה להתקדם. סתיו, הזאת ששונאת את הגוף שלה, שלא אוהבת שום דבר בעצמה. סתיו, הזאת שלא הכי טובה בלימודים, למרות ניסיונותיה הכושלים. סתיו, הזאת שלא משנה כמה שהיא תנסה להיות הדוקה, וכמה שהיא תנסה להיות שמחה ומאושרת, תעבור לה איזו מחשבה דיכאונית או אובדנית לה בראש, סתיו, הזאת שלא תוכל להנות מבלי לחשוב כמה קלוריות היא אכלה ולא לאכול את הלב אחרכך, סתיו הזאת שמדברת על כמה שצריך להיות אופטימים, בזמן שהיא שונאת אופטימיות כל כך, סתיו, כל כך הרבה מילים אפשר להוסיף אבל, פשוט סתיו.
עד היום דיברתי, הוצאתי כל מחשבה אובדנית, כל פחד כל דבר, הוצאתי את זה עם חברות שגם לא בשיא וגם היו קצת עצובות ודיכאוניות, עד שזה הגיע למצב, שלכולן כל כך מושלם, יש להן חבר, יש להן הכל, הן הרזו, אומרים עליהן שהן מדהימות, אוהבים אותן כל כך, שפתאום לי, סתיו אין מקום לבוא לדבר על העצבות שלי, לבוא לשים שחור על גודל השלמות, אין לי לב זה.
וגם בשאלתי על אחרים, אין לי לב לבוא ולהעציב אותם על העצבות שלי, עצוב לי מספיק, ואני מזעזעת, ואין לי חשק לכולם, ואין לי יציאה שאני לא חייבת לשבת לפחות חצי שעה ולבהות במשהו בשביל להוציא את כל העצבות שיש לי באותו רגע, להוציא את הכאב של לראות את כולם מאושרים בזמן שאני ככה מתאבלת על כלום. אני שמחה שהם מאושרים, אני אומרת שלא, אני פשוט לא רוצה להרוס להם את האושר הזה.. את השלמות, רק לא לכלך את השלמות הזו...
אז מה בלוג יקר, אתה סוג של 'האדם' שנשאר לי, ה'אדם' היחידי שיש לי אפשרות לפרוק לו את היגון שלי.
מצטערת אם גם זה עמוס וכבד מידי למחשב, כנראה שהגיע הזמן להשאיר הכל בבטן.
אה לא אז אני אשמין, מה עושים לעזעזל, אוף כנראה שהדיכאון לא נעלם אף פעם...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת מההמון