חיים בלי רגשות

פעם, הייתי הילדה הפחדנית, שלא אמרה את הדעה שלה, ילדה אחרת.
הילדה הזאת שהלכה אחריי אחרים, שאיבדה את הדעה שלה כבר עוד בגיל 8 או 9, שאז רק אמורה להיבנות הדעה, שפחדה לעשות משהו אסור, שפחדה להיות שונה, שפחדה להיות מנותקת, שאהבה לבכות מכל שטות, שהייתה מלבשת איך שהיא רוצה והייתה שונאת את זה, כי היא ראתה את כל הבנות האחרות מתלבשות כל כך יפה, כבר עוד בימי היסודי. איפה הילדה הזאת ? איפה ? לאן היא נעלמה ?
כולכם בטח חושבים על המחשבה, שינוי.
אני לא מאמינה בשינוי, בן אדם לא משתנה, הוא רק מגלה דברים חדשים ומתנהג בהתאם.

ואחרי כל היסודי, ואולי אני כבר יכולה להגיד אחרי החטיבה,
אני אותה סתיו שתמיד תעדיף להיות נמנעת, שכבר לא אוהבת לבכות כי היא מצאה בזה הגדרת חולשה, תעצור את הדמעות שלה, שתבכה רק מתי שבאמת היא חושבת שהיא יכולה, לבד בחדר שהדלת נטרקה. שהיא יודעת שזה בטוח, שאף אחד כבר לא יגלה את החולשה שלה או את האיפור המרוח קלות. 
סוף כיתה ט', אני אמורה לבכות בכל יום שעובר, לא בכיתי אפילו פעם אחת.
אני מפחדת לא לבכות במסיבת סיום, כשכולם יבכו, אני ארגיש חסרת רגשות.
אבל מצד שאני, מי שבוכה תופס תשומת לב, בעייתי, או אפיל יותר מבעייתי...

לסיכום, המשפט שאני אומרת לעצמי כל בוקר.
פעם סתיו, תמיד סתיו.
אני לא אשתנה, אני רק אדע יותר אבל המזל שלי לא יפרח לעולם