הימים האחרונים עברו בי עם תחושה לא טובה.

לפני כמעט חודשיים, בפרידה, היה לי רע. אבל ידעתי שאחרי זמן קצר יהיה לי יותר טוב והגלגל יסתובב, ואני אמשיך והוא יתקע במקום.

אבל אני יודעת שטוב לו. הוא רצה את זה. ועכשיו הפחד שאני לא אעבור את זה לא עוזב אותי.

הפחד שאני לא אעבור את זה. שהכל ימשיך להזכיר לי את הכל. שכל פעם אני אזכר, ורק אזכור כמה טוב היה, אמשיך להבליג על כל השאר.

החופשה באילת, המוטיבציה שנתן לי, האהבה הגדולה הזאת שחלקנו כל יום, האינטימיות האינסופית הזאת.

הוא עשה לי טוב. והוא הלך, ונותרתי קצת בחושך.

אני לא מוצאת מילה אחרת מלבד 'אבל'.

האבל עליו ועלינו מכרכר ומכרסם אצלי בלב. ואין לזה שום קשר לתקווה.

לא היה לי יותר מדי עם מי לחלוק לאחרונה, ומה זה ישנה? כמה אפשר לחפור על אהבה שנגמרה, על שאי אפשר להישאר ידידים, לשמוע שהוא אידיוט ולהגן עליו בכל זאת. הלוואי שהייתי מצליחה להתחרט עליו.

אז מגיעה שנה חדשה

וכמו בפינבול, האסימון קופץ לי למעלה ומדגדג לי בפעמון, ומזכיר לי שכל השנה שקדמה לזאת הייתה איתו.

כל החגים, כל הימים המיוחדים, הכל היה איתו ואת השנה הזאת אני מתחילה לבד.

הפחד שאני לא אעבור את זה...

איזו לא רוצה למצוא לה כבר את בעלה, רק כדי לסיים עם כל השטויות של הלבד. זה לא הביוקר החדש, לא. הכלב שלי לא מספיק לי, מממ, לא.

שנה של התחלות חדשות

שנה של שחרור

שנה של חופש

של עבודה מספקת

שנה של השלמה

שנה של אהבה

שנה של אושר, וכיף אמיתי

שנה חדשה לגמרי

בשבילי