מתבגרת בקצב שלי .

אני מרגישה כמו זרה בבית הזה. לא קשורה יותר. לא חלק מהקבוצה, מהמשפחה. כאלו אני כבר לא משמעותית. לא משנה לאפ אחד אלא אם כן צריכים אותי למשו . אני בטוחה שחלק מזה נןבע גם באשמתי , שאני מעדיפה להסתגר בחדר מלהיות איתם. ואני מבינה שהם רוצים לתת לי מרחב להתבגר לבד. אבל אני צריכה אותם. צריכה שיחזיקו לי את היד, שילטפו ויגידו שהכל בסדר, שלא ישפטו אותי,שיקבלו אותי כמו שאני, שישאלו אם הכל בסדר, שיחבקו אם כואב, שיחפרו וישאלו עד שאני יצעק עליהם לעזןב אותי. שישימו לב, שגם אני פה. שגם אני הבת שלהם. לא רק הם.