אין לי מקום

מועדון

מסיבה 

חושך.

אני כבר אחרי 3 שוטים של וודקה ובערך חצי כוס בירה.

בפינה מרוחקת אני מחליפה רוק עם אחד שאני יודעת עליו בקושי פרטים שטחיים.

לא ראיתי את חברים שלי כבר כמעט שעה,

והאמת ש.. פאק איט.

לא ממש אכפת לי אם קוראים לו דניאל או עמית,

העיקר שאני נהנת.

כבר הרבה מאוד זמן שלא הרגשתי ככה.

משוחררת.

פתאום הטעם קצת הפריע לי.

עצרתי.

"מה אתה מעשן?"

בדילאי קל הוא ענה לי

"מלבורו"

ומיד עצם עיניים וחזר למשש.

חברות שלי התקשרו אלי בפעם המיליון אז הייתי חייבת לענות, בזמן שהוא מנשק את הצוואר שלי.

רק דאגו לשלומי, כמו חברות טובות.

כשסיימתי אמרתי לו שהוא חייב להפסיק לעשן.

הוא צחק והצמיד אותי אל הקיר, 

מבטל את האמירה שלי בידיעה שכנראה לא נתראה אחרי המסיבה הזאת.

האמת שהייתי צריכה את זה.

את החד פעמי, הכיף ללא דאגות.

אחרי הסטוץ האחרון שלי שבעצם שיחק ביני לבין חברה טובה,

הייתי צריכה משהו שישכיח את הכאב.

זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ההרגשה הזאת של השחרור, של חוסר מחויבות שמושך אותך יותר ויותר להצמד אל הבחור שהכרת לפני שעה.

רק דבר אחד מוזר לי, 

שכשהטרמפ שלו רצה לצאת והוא היה חייב ללכת,

למה היה לנו כל כך קשה להפריד את השפתיים שלנו אחת מהשני,

ובכל זאת אני לא יודעת מה שם המשפחה שלו.