אין לי מקום

כבר לא אכפת לי.

באמת שלא אכפת לי.

אני מרגישה כל כך נקייה, מכל הכעסים, מכל הפחדים, מכל הרגשות הרעים.

כבר לא מתמרמרת כשחברה מספרת על דייט מוצלח,

כבר לא עושה פרצוף תחת כשמבאס לי.

החיובי הזה, זה כבר לא שקר שאני מספרת לעצמי,

שיהיה טוב, שנחשוב חיובי אז יהיה חיובי.

לקחת הכל באיזי, זה כבר לא איזה שטות שאני אומרת לעצמי ולא מאמינה לה.

כאילו הפסיכותרפיסטית שלי ניקתה אותי מהכל.

יכול להיות אפילו יותר מדי, ברמה שכבר לא אכפת לי.

ברמת האדישות והקור.

מרגישה שהפכתי מבן אדם שבוכה מכל דבר קטן לאיזה אחת עם לב מקרח.

אולי אני סתם מגזימה.

תכלס אמרתי שיהיה טוב, אז יהיה טוב. באמת.