מאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי מישהו שיאהב אותי.
מישהו שיתקע בי איזה יום ויפיל את הספרים שלי ואז שנינו נקום ונסתכל אחד לשני בעיניים ונדע שזה זה.
ומאותו רגע הוא יהיה אהבת חיי וירדוף אחרי והוא יראה כזה טוב ויהיה לו חיוך כובש ושיער גולש ועיניים שרוצים לטבוע בהן.
אבל כנראה שאני רואה יותר מדי סרטים קיטשיים ומטומטמים ואני חושבת שיום אחד אני אחיה בסרט כזה.
לא יודעת, אולי יש לי חסך מהילדות שאני פשוט לא קיבלתי מספיק אהבה אז אני מחפשת אותה אצל דושבאגים שלא שמים עלי.
רק חיכיתי לרגע הזה, כבר לא היה לי אכפת מי,
רק שתהיה לי אהבה.
עבר הרבה זמן, הרבה זמן שהייתה חסרה לי אהבה ורק חיפשתי אותה בכל פינה אפשרית.
אחרי שרזיתי בסביבות ה15 קילו, אהבתי את עצמי הרבה יותר.
הארכתי את השיער, טיפחתי את עצמי ובעיקר אהבתי את עצמי יותר.
התחלתי להסתכל על עצמי במראה ולאהוב את מה שאני רואה.
היה לי קשה לעצור את עצמי מלהגיד לעצמי "ואו! כמה יפה את!" זה אפילו לא היה בכוח כמו פעם.
כמה לא כעסתי על עצמי,
לא חשבתי כמה אני לא מסוגלת וכמה רע לי וכמה פעמים נכשלתי ולא הגעתי ליעד שלי.
אהבתי את עצמי אהבה טהורה, עד היום.
ועכשיו פתאום זה מכה בי.
כי אחרי שהתחלתי לאהוב את עצמי חיזרו אחרי.
אחרי כל הרבה זמן שזה לא קרה.
התחילו איתו במועדון ובבסיס,
הכרתי כל כך הרבה אנשים וחברות וחברים.
וכשהגיעו חדשות לבסיס הן רק אמרו " וואו את מכירה פה את כולם אה? "
אפילו היו כמה בבסיס שרדפו אחרי לתקופה מסוימת.
ובאמת שזה הכה בי,
איך יאהבו אותך, אם את בעצמך לא אוהבת את עצמך?
אם אין לך אהבה עצמית אז מי יהיה מסוגל לאהוב אותך?
ברגע שקיבלתי בטחון, התאהבתי במה שראיתי מולי ובמה שהייתי בפנים.
הבנתי גם שהבחור האחרון, שנישק אותי ורצה אותי אבל דיי שיחק בי,
הוא משהו ללמוד ממנו.
הוא אולי נישק אותי וחיבק אבל הוא לא רצה אותי באמת, הוא לא שלח הודעות או התקשר.
אני עשיתי את כל המאמצים והוא פשוט ישב מהצד ונתן לי לעבוד קשה.
וזה לא מגיע לי.
אני חיכיתי לאהבה האמיתית שלי ואני גם אקבל אותה.
אם רק אמשיך לאהוב ולהתאהב כל יום מחדש בדמות הזאת שנקראת אני,
שהיא מאוד לא חסרת תקנה,
אין סיבה שלא יאהבו אותי בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
