במכנס קצר וסוודר בצבעים חמים, הלכתי על הכביש. לבד, חצות הלילה, ואני צועדת לבדי לגמרי ברחוב הראשי, מתמידה בפסי הסימון הלבנים המקווקווים. בריזה קלילה של תחילת הסתיו פורעת את שערי לרגע. הראש שלי אמנם פונה קדימה אבל העיניים הבהירות מוטות מעלה, הרחק קדימה, אל השמיים מסונוורי האור והירח החצוי במרכזם. אז צעדתי לי, אפופת שמיים סגולים, פוסעת מוכת ירח קדימה אל המטרה, מסביבי עטלפים אפורים פרושי כנפיים, ושקט. שקט מופתי. זאת היתה הדרך הטבעית ביותר עבורי, ללכת בהליכה הזו שלי, עם הרגליים המצטלבות בנשיות לא מופגנת, ובכל זאת בשלב מסוים להשפיל את מבטי. להחוות תנועות גוף רכות כל כך שאפשר להגדיר אותן כמתגרות, ובכל זאת להחלץ מהסנדלים ולהניח את כפות רגליי החשופות על הספסל כשהתיישבתי. אנשים שראו אותי באותו היום ולא הכירו אותי קודם לכן בטח כבר הרגישו שהם כבר עמדו על מהותי. אומרים שרושם ראשוני נקלט בשלוש השניות הראשונות, ובעצם, מי אמר שצריך יותר מזה?

נמשים

אני הצלחתי לספוג קצת מהשקט של היום הזה. יש בי שקט ורעש וכתיבה פלצנית של שמיניסטית מחויכת. יש בי הכל. ולא צריך יותר מזה.