ניסיתי לדבר מול קהל דובר אנגלית. זו היתה משימת התאבדות.

האנגלית שלי לא כזאת גרועה אבל.. ויש פה אבל גדול וחשוב שאני רוצה לדייק אותו.

היתרון שלי, אולי היחיד, זה המילים. אני אדם של מילים.

לא חכמה גדולה, לא איזה מלומדת, לא שום דבר, אבל כן מחוננת בוורבליות (127 איי קיו במילולי)

והיום כשנתתי לעצמי לעמוד על במה, הרגשתי כמו שמשון שגזזו לו את השיער.

לדבר על מזג האוויר או על העבודה שלי אני יכולה וגם תמיד אפשר להתכונן וללמוד בעל פה אבל לספר סיפור אישי שיוצא מהלב זה כבר משהו אחר.

עמדתי שם, מלאה ברגשות, רעיונות ומחשבות אבל עם שפה מוגבלת מכדי לתאר אותם והרגשתי פעם ראשונה בחיי כמו אותם אנשים שמתוסכלים מהפער בין העושר של הבפנים לבין היכולת לבטא אותו במילים. 

שאלתי את עצמי למה.

למה הסכמתי.

למה לא התכוננתי.

למה לאתגר את עצמי בחוויה כל כך מפוקפקת.

למה לא להסתפק במה שאני עושה טוב ובקלות.

למה לא שמעתי לחברות שצחקו עלי ואמרו שהגבול בין אומץ לטפשות דק כל כך?

ועניתי לעצמי: 

ככה!!

זה למה !! ככה!!

אני לא אשחה כל החיים שלי ברדודים. אני אקפוץ יום אחד לעמוקים ואם אני ארגיש שאני טובעת אז אני ארים את היד ואזעק לעזרה ואז אמשיך להתאמן ברדודים ויום אחד אנסה שוב את העמוקים. אם לא אנסה, איך אתקדם? איך אדע שאני יודעת? איך אדע שאני לא יודעת?

אני יכולה להמשיך להסתובב במקומות בהם הקהל שלי שבוי. בהם מעריצים אותי גם אם אשתוק וגם אם אדבר שטויות אבל זו לא החכמה בעיניי. החכמה היא לנסוע להרצאה באילת של נופשים שלא מכירים אותי ולנסות לעניין אותם במה שיש לי להציע ולעשות שיעורי בית לפעם הבאה במידה וזה לא הצליח. החכמה בעיניי היא לעזוב את אזור הנוחות. לא כל הזמן, אבל כן מידי פעם. יחד עם זאת, אני לא חושבת שצריך לנתח רק כשלונות, אני חושבת שנכון לנתח גם הצלחות וללמוד וללמוד וללמוד.

אז מה למדתי היום?

שגם מאחורי החלטה כביכול אינטואיטיבית יש הרבה עומק ורציונל. 

שאומץ וטפשות באמת דומים.

שמאחורי השליחות הגדולה והמילים היפות יש חני קטנה שרוצה שיאהבו אותה (כולם, כן?)

שהצלחה זה לא רק מחיאות כפיים שמוחאים לך אחרים. הצלחה זה גם להיות גאה בעצמך שניסית.

שהחזית האמיתית בחיים האלה היא החזית של האגו. עזבו אתכם מבריאות ועייפות ודיאטה, מה שבאמת יכול להרוג אותנו, זה הקרב הנואש על האגו שלנו ועל הכבוד (המדומה) שמנהל את הבחירות שלנו.

ואתם יודעים מי המורה שלי ? נעמי התינוקת שלי. לפני חודש היתה פה בת הדודה מאנגליה. ישנה אצלנו ובילתה פה ימים ארוכים גדושים במשחק וחוויה. צריך להבין, נעמי לא מדברת אנגלית, אלה לא מדברת עברית. שאלתי את נעמי, איך הבנתן האחת את השנייה? והיא הביטה בי במן מבט שאומר שהיא לא מבינה את השאלה ומשכה בכתפיים ואמרה "מה הבעיה?!"

מה הבעיה? מה הבעיה באמת? הייתי בסין בהשתלמות פעמיים, בכל פעם עשרה ימים. המאסטר לא מדבר עברית, אני לא מדברת סינית והסתדרנו נהדר. וכל זה כי לא עמדנו מול האגו שלנו. באנו בלב פתוח להכיר וללמוד ולא חשבנו במושגים של הצלחתי/ נכשלתי, יאהבו או לא יאהבו. 

עמדתי שם הערב על הבמה ואולי לא ראיתי קהל. אולי עמדתי מול עצמי. מנסה להוכיח לעצמי שאני יכולה. לא דיברתי איתן, דיברתי עם המורות שלי לאנגלית לאורך השנים שכבר לא ציפו ממני לשום דבר. דיברתי עם הנחיתות שלי מול החברות שנולדו עם כשרון לשפות. דיברתי עם הקהל הלא נכון. הייתי צריכה להסתכל עליהן, כמו שאני עושה בכל ההרצאות האחרות ולתת את הלב. 

ועכשיו אני שוב מבינה שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד, על החיים ועל עצמי. עוד כל כך הרבה משוכות והן הרבה יותר מסובכות מספיש של שעה בשפה זרה.

חזרתי הביתה עייפה אבל עם אפס סיכוי להירדם. חושבת לעצמי שעדיף כישלון מפואר מהימנעות פחדנית. גאה בעצמי על הטפשות/ אומץ ויודעת שכמו נעמי שחצי שעה אחרי שנשך אותה באלימות כלב תוקפני, היא ביקשה ללטף שלושה כלבים אחרים ידידותיים. אז בפעם הבאה אם מישהו יבקש אני לא אגיד כן ולא אגיד לא. אני אקח נשימה עמוקה ואבקש לעצמי זמן של תפילה והתבוננות ואברר עם עצמי מה הם המניעים שלי, מהם הכוחות, מה המטרה ומה תחשב בעיניי הצלחה.

כי בתכלס, הכל עניין של הגדרה.

תודה שהייתם איתי עד לפה.

אני חושבת שזה הפוסט הכי ארוך שלי בבלוג הזה וזה לא פלא בהתחשב בתסכול שחויתי שקשור במילים.