קראתי את "אשמת הכוכבים"

מעמוד לעמוד עלה בי רגש והתחזק 

מידי פעם עצרתי כדי להסדיר נשימה

כדי לבכות

כדי לצחוק

היו גם רגעים שהנחתי אותו כי זה היה יותר מידי בשבילי

מצאתי את עצמי על הרצפה בחדר האמבטיה

נעולה וקוראת

מחפשת סטירליות, שקט, פרטיות, כדי לעכל. 

אני לא יכולה להגיד שזה ספר טוב או לא

אני לא יכולה לתת עליו ביקורת איכות ספרותית

כי אני נגועה בדבר

כי לדעתי קראתי שם מה שאפילו הסופר לא התכוון בכלל

קראתי את המחשבות הכי כמוסות שלי

כאלה שאני אפילו לא מעזה להגיד ביני לבין עצמי

קראתי על הפחדים, על הבלבול, הטירוף, חזיון התעתועים שאני שבויה בו.

וכעסתי

כל כך כעסתי!

על מי שקורא את הספר הזה ומתייחס אליו כרומן

על מי שכתב אותו ואולי חשב שזה יהיה אחלה סיפור

ועל חלק גדול מהאנשים בעולם הזה שלא מבין שלא מדובר בעלילה יפה לסרט

אלא בחיים האמיתיים של כל כך הרבה אנשים שאני מכירה ואוהבת

ואז, בעודי טובעתי בתוך שלולית של דמעות על הרצפה באמבטיה

דפקו לי על הדלת שמה קורה וכבר מאוחר וצריך להתחיל להשכיב ילדים לישון

אז קמתי משם ושטפתי פנים

וחזרתי לחיים המופרכים שלי

ויום אחד אם מישהו יצליח להבין משהו הוא אולי יעשה על זה סרט

ואנשים יגידו שזה מרגש, נוגע ללב, מטלטל ולא יבינו שזה באמת. 

ואני ממש, אבל ממש לא מתכוונת לצפות בגרסא הקולנועית של הספר הזה.