״זה בסף הכל לחם תאווה

זה בסך הכל בטן שרגישה״

אני מנסה את שיטת ה״דיבור עצמי״

זה בסך הכל עוד מוצש שאני לא נרדמת

וציוצים של ציפורים שלועגים לי ״קומי כבר בוקר״ וקוקטייל של כדורים שבלעתי וכבד אחד בימיני שצועק הצילו.

אני שאבודה כמעט כמו תמיד

יכולה לספר על יום נישואים 14 לדובי

על טיפול שמחכה לי מחר, אה, סליחה, היום בבוקר

יכולה לספר על סבתא שנפטרה לפני שבוע ועל כעסים ופחדים ותהיות כמו ״אסור לתלוש שערה בשבת אבל האם לאלוהים מותר?״ אחרי שהתקרחתי שוב בשבת.

יכולה לדבר על משקל שיא, על פחד מלהיות אני, ופחד גדול יותר, לא להיות אני.

יכולה לספר יכולה לשתוק, הכל הולך. ורק הציפורים ממשיכות לצייץ. כי כבר בוקר. עוד 17 דקות זריחה של שבוע חדש שיהיה בו ראש חודש ניסן.

סרטנהולדת 8 בחיי מי היה מאמין.

שמונה כמו אינסוף, שמונה כמו.. כמו.. כמו מה?! כמו נצח, כמו מבחן שנועד להכשיל, כמו נס אכזרי, כמו כמו מי שאני.

פעם היתה חני היא היתה יפה כשהיא כעסה, היום יש חני, יש כמעט 2 חני עם העלייה במשקל אבל אולי זה מתקזז עם איבוד השיער בעצם. והיא כבר לא כועסת ולא יפה. היא רק ערה הרבה במיטה ולא יודעת אם יותר קר לה או חם לה ואם כדאי לשתות או שזה יעשה לה להקיא ואם להעיר אותו או לאפשר לו לפחות לישון כמו נורמלי כי מהרגע שהוא מתעורר, שומדבר פה לא נורמלי

וזה לא באשמתי אבל אני כן מרגישה אשמה שהבטחתי משהו אחד ואלוהים זמם משהו אחר

שהייתי חני של לתת והפכתי להיות חני של לקחת

שמצבי הרוחות שלי מכתיבים את המסלול של הספינה שהיא הבית שלנו ואתה הקברניט שלה

והיעד הוא ידוע

היעד הוא ידוע

ו״המבחן הזה אכזרי מידי״

אמרת לי

וצדקת