UnNder The Blanket

הרופא לעתיד, ככה החלטתי לקרוא לו..

הוא לומד איתי מתמטיקה וכימיה והוא הבן של המורה לאנגלית שלמדה אותי שנה שעברה שאהבתי מאוד.

אף פעם לא דיברנו יותר מדי, קצת צוחקים ביחד עם כולם בין השיעורים וסוף הסיפור, אבל מאז ומעולם מצאתי בו משהו מעניין.

זאת פעם שניה שיצא לי לדבר איתו, הפעם הראשונה הייתה לפני חודשיים בערך, מוקדם בבוקר, חצי שעה לפני תחילת השיעור.

לפני שדיברתי עם הרופא לעתיד דיברתי עם חבר שלי בפלאפון, עד שהוא היה צריך ללכת ואמר שיחזור אלי בעוד 15 דק'...

לא היה לי כל כך מה לעשות והיה לי קר אז יצאתי החוצה לשמש להתחמם לי.

ואז הרופא לעתיד בא, כנראה ראה דרך החלון שאני לבד, ושאל אותי למה אני לבד. אמרתי לו שדוגרי אין כל כך מה לעשות בבי"ס בשעה הזאת ושסתם יצאתי להתחמם לי בשמש, מחכה שחבר שלי יחזור אלי אחרי שהוא יסיים את הסידורים שלו בצבא על הבוקר. סיפרתי לו קצת עליו, וזה התפתח לשיחה בת 15 דק' על כל הקטע הזה שהוא רוצה להיות רופא, ועל זה שהוא כל כך מצליח בלימודים..

הוא סיפר לי שהוא ישן משהו כמו 4 שעות בלילה כל יום, ושמאז שהוא היה קטן הוא רצה להיות רופא, הלך לכל מיני חוגי רפואה, כשאני למדתי באוניברסיטה חקר המוח והזיכרון, כימיה וגנטיקה במסגרת תוכנית מביה"ס, הוא הלך למסלול שבו לומדים רפואה.

הבנאדם גאון.. הוציא 731 בפסיכומטרי, מאיות ב-5 יח"ל מתמטיקה ופיזיקה וזה מה שחשוב לו.

לפי מיטב הבנתי, הוא לא עושה כמעט כלום פרט ללימודים בבית, ואני חושבת לעצמי "איך אפשר?".

אבל כנראה שהמטרה באמת מקדשת את כל האמצעים.

היום דיברתי איתו בפעם השניה, שוב חכיתי חצי שעה, הפעם כדי שיתחילו החזרות למסיבת הסיום, או יותר נכון שיגיעו האנשים והכיראוגרפית.

ושוב ישבתי לי בשמש לבד, ורציתי שהוא יבוא לדבר איתי וידעתי שזה מה שיקרה ברגע שהוא יראה אותי וכך קרה.

והוא שוב בא ושאל מה אני עושה לבד, ועניתי לו שאני מחכה לכיראוגרפית עם המיני אוטו שלה שתגיע ובכלל לשאל קבוצה הרקדנים המהוללת שלנו..

הוא שאל אותי אם הוא חייב לבוא למסיבת הסיום, בעינייו זה דיי מיותר, ואפשר להבין אותו, הוא אף פעם לא היה טיפוס יותר מדי חברותי מעבר למה שיש בבי"ס לפי מה שרואים עליו, לא באופן שלילי אלא פשוט זה לא כל כך מעניין אותו, הלימודים הרבה יותר חשובים לו.

אמרתי שאני חושבת שכן, ושבסוף כנראה כולנו עולים על מדים או משהו כזה.. ושתכלס - אין לי מושג איך מסיבת הסיום הזאת תראה.

הוא התפלא לגלות שגם ילדים מהחינוך המיוחד רוקדים, ואמרתי שתכלס לא שמים לב להבדל כי מדובר בבנים, שהקוארדינציה של רובם בכל מה שקשור לריקוד היא דיי אפסית, אז יוצא שהם משתלבים טוב.

זה התגלגל לשיחה על מתי הוא אמור להתגייס, ומה הוא חושב לעשות בכל הזמן הפנוי שיהיה לו - סקרן אותי לדעת. והוא אמר שאין לו מושג מה הוא הולך לעשות בזמן הזה.. צחקתי עליו טיפה שיום אחד אני אעבור במקרה בבית קפה ואראה אותו ממלצר.. הוא אמר שאין סיכוי (:

הוא חשב כנראה להתחיל ללמוד נהיגה, פחות או יותר כמו שאני תכננתי, וסיפרתי לו על למה אני בעצם לא התחלתי ללמוד עד עכשיו, שהיו לי סיוטים בלילה על מליון ואחת תאונות. הוא אמר לי לא לספר את זה לגורם גברי נוסף כי זה מחזק את הסטיגמות על נשים שנוהגות 

שאלתי אותו גם במה בדיוק ברפואה הוא רוצה להתמחות והוא אמר שבקרדיולוגיה, אבל שאי אפשר לדעת כבר לאן החיים יקחו אותו עוד 10 שנים מעכשיו. שאלתי אותו גם אם הוא עדיין ישן 4 שעות בלילה, והוא ענה שעכשיו בגלל הלחץ שקצת ירד הוא העלה את זה ל-6 שעות בערך.

ואז נזכרתי שבכלל לא שאלתי אותו על איך הייתה לו הבגרות במתמטיקה אתמול, לי.. הלך ממש גרוע. הוא הרגיש מאוכזב - שכנראה הוא יקבל 89 בגלל טעויות שטותיות. מבין כל התרגילים את הקשה ביותר הוא הצליח לפתור פרפקט, אבל בסעיפים הקטנים של שאלה אחרת הוא הבין לא נכון את החישוב (מסתבר שאינסוף חלקי אינסוף זה 1) ובטעות כתב שביטוי בחזקת 0 זה 0 ולא 1, ונכון שזה דופק את כל החישוב אבל עדיין.. אני בספק אם אני בכלל אתקרב לציון הזה.. אמרתי לו "אוי.. מסכן.. אבל יש מועד ב', זה אתה.. בטוח שילך לך טוב". אמרתי לו שאני מאוכזבת מעצמי על זה שלא הצלחתי להכריח את עצמי לשבת וללמוד, ושדיי זלזלתי ולא השקעתי כמו תמיד, כמו שהייתי עושה עד עכשיו.. דווקא עכשיו לקראת הסוף. אבל גם ככה בניתי על מועד ב', ואם היה - הייתי הולכת גם למועד ג'.

כך בערך חלפה לה חצי שעה בשיחה מאוד נחמדה עם הרופא לעתיד, וחבל ששיחות כאלה לא קרו לעיתים דחופות יותר.

אני מאוד מעריכה את הדבקות שלו במטרה, ואני חושבת שאני אף פעם לא אבין עדיין איך אפשר לישון 4 שעות כל לילה ולהחזיק מעמד.

פעם הבאה.. אני אשאל אותו איזה מוזיקה הוא שומע... הוא נראה הטיפוס של המוזיקה הקלאסית, אבל אני מאמינה שזה לא המצב

זה לא שאתה אוסר עלי, אתה פשוט רומז על זה עם דגש יותר מדי..

אתה יודע שלעזור לאנשים בפורומים גורם לי לאושר כי גם ככה אין לי חברים לדבר איתם, או כאלה שאני רוצה לדבר איתם.. אתה יודע שמבחינתי "חברות" שלי הן לא חברות.. אני לא יכולה לדבר איתן על כלום בגלל שהן ילדותיות מדי.. בנות 18 אבל מתנהגות כמו ילדה בת 14 בקביעות. עד עכשיו הסתובבתי איתן רק מתוך ברירת מחדל, והפורום? הפורום תמיד היה שם, הוא כבר חלק ממני, לפחות עד הצבא כשאני אכיר אנשים חדשים. ואני לא יודעת אם הבנת שאני לא כל כך מסתדרת עם בנות ומרגישה הרבה יותר בנוח כשאני בחברת בנים, a.k.a ידידים.

אפשר לתמצת את הסיפור של למה אין לי חברים אם היו לי בעבר במילה אחת - האקס.

וביותר ממילה אחת בקצרה - הוא ביקש ממני לבחור - או הוא או החברים. ואני בחרתי בו, עיוורת מאהבה שלא יכלה לראות למה זה יוביל.

אז סיננתי שיחות טלפון ובבי"ס ברחתי כמה שיותר מהר החוצה כדי שלא ידברו איתי, במסנג'ר היה לי רק איש קשר אחד - הוא (האקס),

כולם כבר הפסיקו לנסות להזמין אותי להסתובב או לסרט וכו'.. התנתקתי מהעולם.

בסוף נפרדתי ממנו, לא בגלל זה אלא בגלל דברים שספק אם אני אפרט עליהם, ונותרתי בלי חברים.

גם עכשיו, שנה אחרי אני חסרת חברים, פרט לחברות שהוזכרו קודם לכן, ניסיתי ואני עדיין מנסה לבנות מחדש את הקשרים שנותקו אך ללא הצלחה.

הפורום.. מאז ששיחקתי מייפל סטורי הפורום הזה הפך להיות כמעט הכל עבורי.

כל כך נהנתי להגיב לאנשים ולעזור להם לפתור את הבעיות שלהם, וכל כך נהנתי לשמוע את ה"תודה" ו"וואו את ממש טובה בלייעץ".

וכאילו שיש חוק - "עצות תמיד אפשר לתת לאחרים אבל בעצמך אתה לא תיישם את העצות האלה".

עד עכשיו אני מייעצת לאנשים, ובניגוד לקשר עם האקס שבו הסכמתי לוותר על התקשורת הזו - הפעם אני לא רוצה לוותר עליה.

עד עכשיו לא דיברתי עם אף אחד כי באמת אין לי זמן, והיה המון לחץ, אבל הלחץ הזה לאט לאט עומד להיגמר.

יש אנשים שאני רוצה לדבר איתם, אחד גם פנה אלי בשאלה אם אפשרי לדבר במסן ועניתי לו שאני אדבר איתו ביום שני.

וחבר שלי.. כל פעם כשהוא שואל אותי "מה את עושה עכשיו?" ואני עונה לו.."אני בפורום" הוא עונה "אה טוב.. ביי.. אני לא אפריע לך".

WTF? למה לומר לי ביי בגלל שהייתי עד עכשיו בפורום. אני יודעת שאתה לא אוהב את הרעיון שאני עוזרת לאנשים באינטרנט אבל חלאסס!

הרי ברגע שאתה מתקשר אני עוזבת הכל ומתרכזת רק בך ובקול שלך, בדיוק כמו שצריך להיות, הפורום רק מספק לי מילוי לשעות הפנאי שלי, ודרך מסויימת לתקשר עם אנשים, גם אם מדובר בתגובה אחת פה ותגובה אחת שם.

לפני שעתיים בערך אמרתי לו שיש מישהו (מפקח בפורום) שמעוניין לדבר איתי, והוא מייד אמר "לא".

אבל דיברנו על זה כבר שאין בעיה שאני אדבר איתם במסנג'ר.. דיי כבר זאת קנאה מוגזמת.

הוא כל הזמן רוצה שאני אפסיק לענות לאנשים בפורום.. אבל אני.. אני לא רוצה..

זאת פיסת האושר הקטנה הנוספת שלי אחריו.. אני לא יכולה כל הזמן לדבר איתו כשהוא בצבא אז אני צריכה תעסוקה אחרת..

אני צריכה להרגיש חיה, שאני מדברת עם גורמים אנושיים אחרים והמשפחה או החברים שאני לא אוהבת או "שלום שלום" לא נחשב.

והפורום נותן לי להרגיש חיה, להרגיש שאני משהו בשביל עוד מישהו, להרגיש נאהבת במובן מסויים ע"י סביבה כלשהי, שבמקרה זה היא הפורום.

לפעמים אני חושבת על להפסיק עם זה בשבילו..

אבל אז עם מה אני אשאר? אני זו שתכנס שוב לדיכאון ויהיה לה רע.. ואני ממש לא רוצה את זה לפני הצבא, לא רוצה להפסיק לעזור ולא רוצה לדעת ששוב האפשרות לדבר עם אנשים ברחבי העולם חסומה בפני.

כמעט גרמתי לדבר היקר לי ביותר ללכת רק בגלל התפרצות עצבים שלי..

כמעט פרקתי את הקשר המדהים שהיה לנו עד עכשיו.

מה נסגר איתי? למה אני כל כך נאטמת כשאני כועסת ומוכנה לראות רק את עצמי?

היה לא טוב בשבועות האחרונים. הייתה אכזבה מספיק גדולה על חוסר אכפתיות ותמיכה כשהייתי צריכה,

היו דברים שגורמים לי לבכות כשאני חושבת על מה שאני רוצה לעשות לך ליומולדת וכמה שאני נותנת מעצמי כספית ונפשית.

אבל מה שעשיתי לא היה הוגן ולא במקום בכלל..

איך?! איך אמרתי את זה? איך ארזתי את הדברים שלך ואמרתי לך ללכת רק מתוך כעס?

לא בכוונה להפרד אלא פשוט לא לראות אותך מול העיניים שלך, לא לראות אותך הסופ"ש הזה למרות שהגעת רק לפני כמה שעות..

איך שברתי לך ככה את הלב? איך הייתי כל כך אדישה לכאב שלך כשישבת על המיטה ובכית? ואני חשבתי רק על עצמי?

רק אח"כ נשברתי.. והבנתי.. והתנצלתי.. ובכיתי..

בכיתי על כמה שאני דפוקה.

בכיתי בגלל שאני לא מצליחה להבין מה לעזאזל עבר לי בראש.

בכיתי על זה שאמרתי את זה, על זה שעשיתי את זה,

ויותר מכל בכיתי על זה שפגעתי בך, על זה ששברתי לך את הלב, על זה שגרמתי לך סבל.

וזה מרגיש לי שמגיעה לך מישהי יותר טובה ממני..

מישהי שלא תפגע בך עם התפרצויות הזעם שלה, מישהי שתחבק אותך גם אם היא כועסת, מישהי שלא מתוסבכת כמוני, מישהי שאין לה עבר כמו שלי, מישהי שאין לה אקס שעדיין משגע אותה, מישהי שתוותר לך ולא תתווכח יותר מדי, מישהי שאין לה פתיל קצר כמו שלי,  מישהי שלא צריכה אנשים זרים לדבר איתם כי כבר יש לה חברים להיות איתם.

למרות שאני יודעת שאני לא רעה, ושכן טוב לך איתי, ושאני באמת מישהי שכן יודעת איך להעניק ולאהוב, שאתה מקבל אותי כמו שאני בערך..

ואין לי מושג מה עבר לי בראש.. פשוט אין לי מושג.. כאילו שצד אפל כלשהו נכנס בי... זו לא הייתה אני באותו הרגע.. אבל בו זמנית זו כן אני..

ובלב אתה סלחת, אבל הראש לא ישכח ואני יודעת את זה, אני לא צריכה שתאמר לי את זה.

הלב שלי לא סולח לעצמי, הראש שלי אף פעם לא ישכח...

אני בחיים לא אחזור על הטעות הזאת,

אני בחיים לא אוציא יותר את המשפט הזה מהפה שלי,

אני בחיים לא אארוז לך את הדברים ואגיד לך ללכת.

עכשיו אני הבטחתי לעצמי חד משמעית שאני אנסה להרגע יותר, שאני אעניק לך את החיבוק כשאתה זקוק לו,

שאני אוותר יותר ואנסה כמה שפחות להתעכב על דברים ולשכוח מהר יותר, ולא להכנס למצב האטימות שלי.