Holly poop*-*

מכירים את ההרגשה הזאת שאתם לא רואים מישהו כל כך הרבה זמן, שכשהוא בא אתם קופצים עליו ומחבקים אותו הכי חזק שאתם יכולים?

מכירים את זה שאתם מרגישים שאתם כל כך צריכים אותו עכשיו והוא בא בדיוק בזמן, ושאם הייתם מחכים עוד 5 דקות לא הייתם שורדים?

אז אצלי זה לא מישו... זה הגשם. כל כך הרבה זמן לא כתבתי, ופיתאום הגשם הזה הוציא ממני כל יכולת להיתאפק... אני כותבת שטויות ומקווה אפילו לקצת שקט נפשי...

אז אני פתחתי חלון, מהיותי חולה לא היסתכנתי בלרוץ חצי עירומה בגשם כמו שכל האינסטינקטים שלי אמרו לי לעשות...

פתחתי אותו והדבר הראשון שעשיתי הוא לא לעצום עיניים הוא לא לבהות בטיפות, הוא לשאוף את כל האוויר שאני יכולה ולסנוור את רוחי עם הריח המתוק הזה של האבק הרטוב... תארו לכם את התדהמה שלי כשהפנתי עיניי כלפי מעלה, רק ליראות את הטיפות היפות האלה עוברות על פני, וראיתי את הקו העקום והשבור הכחול מתמתיח לאורך כל השמיים ומאיר את פניי בחשיכה... זה היה קסום. לגמרי. ואחריו הרעש הזה שאני כל כך אוהבת, של הרעם... זה ששובר אותי קצת מבפנים אבל במובן הטוב... במובן של כאב צורם אבל נעים.. כאב ממכר שאוכל אותך קצת מבפנים... ואז אני רואה את הטיפות, ואז אני שמה לב לאבק הרוקד בינם, גרגיריי אבק המייחלים לשרוד... הוצאתי חצי גוף מהחלון והרגשתי את הטיפות על פניי, התיישבתי על עדן החלון...להישתתק מהברקים, להיתענג על הרעמים ולשמור בזיכרון כל טיפת גשם שעוברת מולי.

זה פשוט היה כל כך מדהים...

דאמניט אני כל כך אוהבת גשם...