אני מביט במסך ואין לי שמץ מה לכתוב... אני רק יודעת שאני רוצה ליפרוק, ואין לי מושג מה. זאת הרגשה כזאת איפשהו שם, אחרי הצלעות, בין הריאות, משו לא טוב לי.. אני מביטה על המראה בחדר החדש שלי שמריח כמו רהיטים חדשים, ובכלל לא כמו בית, וכואב לי. ואני רוצה פשוט לבכות... ואני מסתכלת על השתי טיפות שומן שגדלו לי בזמן האחרון על הבטן ובא לי למות. אני מסתכלת על החזה שאין לי ובא לי למות.. וכואב לי מלחשוב, הרי הייתי פעם יפה..(?) אני חושבת.. אני זוכרת שהייתי מסתכלת על הבטן השטוחה והיפה והחלקה שלי כשאני בבגד ים והייתי חושבת לעצמי "טוב.. לפחות יש לי את זה" עכשיו אין לי.. עכשיו מכאיב לי קצת בלב כל פעם שחבר שלי שם לי יד על הבטן. עכשיו כל פעם שמישהו מציין פגם קטן בי אני נקרעת לגזרים... ברור שאני צוחקת כדיי לא להראות שנעלבתי... אבל זה שובר אותי. חברים שלי נוהגים לצחוק כל כך הרבה על חשבוני, למרות שאני מודעת לעובדה שהכל ברוח טובה, והם כולם אוהבים אותי וכל השיט הזה אבל פאק. בא לי להיסתגר בתוך חדר ולמות. ואני שוב מוצאת את עצמי מדפדפת בתמונות שלה, מצד אחד מעריצה אותה על כך שהיא כל מה שאיי פעם רציתי להיות, מצד שני אני שונאת אותה שנאת מוות. כי היא כל מה שאיי פעם רציתי להיות. והזונה הזאת יפה. כל כך ! ויש לה תווי פנים כל כך מושלמות.. והעיניים שלה כל כך בהירות, והשיער שלה מחליף צבעים כל כמה זמן וגם אם היא תעשה את הפרצוף הכי מעוות בעולם היא עדיין איכשהו תיצא מלאת חן בצורה חולנית. ואני מביטה על הפנים שלה כמו חוקרת המחפשת אחר רמזים, בכדי למצוא פגם אפילו הקטן ביותר, אפילו אדימות של פצעון שתכף עובר ולא מוצאת כלום. ואני זוכרת אותה בגיל 11, והמבט שלי אליהה מלמטה וההבנה שהיא טובה ממני בכל כך הרבה בחינות, והנה, כמה ? 7 שנים עברו? ואני רוצה לחנוק אותה . לקרוע את הפרצוף שלה ולהדביק אותו על שלי. ואני מלאת קינאה, ואני מלאת גועל מעצמי. אני יודעת שאני טובה מזה, שאני יכולה לחייך ולידחוק את זה עוד קצת הצידה אבל אני לא רוצה.
אומרים שהמראה החיצוני לא חשוב והאישיות זאת שקובעת... מה עושים אנשים שאין להם משניהם?
DN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
