Holly poop*-*

מראה חזק בעוד שהמנטליות שבורה לרסיסים תחת רגלי העולם. 

ציטוט שאני דובקת בו זמן ארוך ״בכל דבר יש סדק, כך האור נכנס פנימה״ אך במיקרה זה הסדק לא מכניס אור לגוף החשוך שלי כמו שניכר מהאופטימיות בשורה היפה של לאונרד כהן, במיקרה הזה הסדק הוא דליפה של כל מה שטוב אצלי על מנת להאיר עולם רבים, אבל החושך גדול מדיי בכדור הארץ... הפנס שלי נבלע באוויר השחור והניצוץ הקטן הוא הדבר היחידי שניתן ליראות. אבל פתאום הוא מתרחק ממני, טיפה יותר מדיי וזה רק מרמז על טיפת האור האחרונה שנאבקת להיצתרף אל חברותיה, אך בכשל רגליים, כי בינתיים אני לא אתן לה ללכת.. כי אז העולם החשוך הזה ישאר בלעדי.. ואז אני ארחם על האנשים פה, כי העולם הזה בלעדיי לא קיים. כי העולם הזה הוא העולם שלי. כי הם לא ימשיכו להתקיים אם אני לא אמשיך לחיות. 

אבל פתאום אני קולטת שהאוטובוס ממשיך לנסוע גם אחרי שאני יורדת בתחנה הסופית. פתאום אני קולטת שהרים של תיסכול לא יכסו את היאוש שלי. שמש בגודל של מערכת שמש שלמה לא תאיר את הכדור הזה אם אני אהיה כאן, או לא אהיה. ההיעלמות שלי תביא לשיטפון שייתייבש באופן מלאכותי. בלי נזקים. אבל זה מיותר מדיי.. עם כל היאוש אני נאחזת בטיפת אור שמאיימת לאבד משמעות מכל הבלאגן הזה, נאחזת בה כמו שלא נאחזתי ביד של אמא כשפחדתי בגיל קטן... נאחזת בטיפה שנושקת את שפתיי כל בוקר דקה לפני תחילת השיעור הראשון. 

היום הזה מתוק לי מדיי. 

נ.ב : העובדה שכתבתי על אור וחושך יומיים לפני חנוכה מקרית בלבד. 

DN