לפעמים אני מרגישה שכל זה קצת גדול עליי.

לא בחרתי בזה ולא רציתי בזה.

זו אותה התמודדות, ואני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך ככה, אבל לא מכירה דרך אחרת.

חזרתי שוב לאותה הנקודה, ונמאס לי, באמת שנמאס לי, ואין לי איך לצעוק את זה, אין מי שישמע.

תמיד מרגישה קצת כמו אז, כמו אותה תלמידת תיכון אבודה, שידעה מה היא רוצה, אבל מצאה את עצמה לבד.

זה התחיל הרבה לפני זה ונמשך כמו שנמשכים דברים בחיים, נגרר לחיים הבוגרים, חיים שחשבתי שייראו אחרת לחלוטין מכפי שהם נראים היום.

לא השתניתי בהרבה, רק השנים עברו, הפכו אותי לחסרת אמון, מרירה יותר, אבודה יותר.

אם היו אומרים לי את זה לפני שנים, לא הייתי מאמינה שזה מה שיקרה, שלא תהיה לי דרך לצאת מהמבוך המשוגע הזה, שלא ברור מתי נכנסתי אליו ואם יש ממנו יציאה.

לא הייתה לי ההזדמנות.

נשימות עמוקות כבר מזמן לא מספיקות.

אני צריכה הרבה יותר ממה שעשיתי בעבר כדי לעבור את היום, כדי לעבור עוד יום מבלי להגיע לנקודת האל חזור.

מחזיקה את עצמי חזק, כמו שאני עושה בכל יום בשנים האחרונות, אבל גם זה קשה, וכמה באמת אפשר, כמה אפשר להחזיק לפני שגם זה יתמוטט?

דבר אחד שמחזיק אותי, זהו, זה כל מה שיש.

אני רוצה לשכוח, לשכוח את כל אלו שנעלמו, כל אלו שהפנו את הגב, כל אלו שהתעלמו, רוצה לשכוח כדי להמשיך הלאה, רוצה לשכוח כדי להיות מסוגלת להאמין באחרים שוב.

באותה נשימה אני רוצה להגיד להם, שיידעו, מה שעברתי, מה שאני עדיין עוברת.

איך הם לא ראו, לא רצו לראות, הפנו את הגב ברגעים האלה.

אני לא יכולה לבוא בטענות אליהם, הם עשו את הדבר הכי אנושי שיש, לעצום עיניים מול מה שלא נוח להתמודד איתו, להתרחק ממי שלא נראה כמו היתר.

אולי גם אני הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק.

זה כבר מזמן הרבה יותר מדיכאון.

אם פעם חשבתי שכדורים יעזרו, אחרי ניסיון כושל נאלצתי להודות שזה לא הדיכאון.

זו הבדידות הזו, שמלווה אותי מאז התיכון, בדידות שנכפתה עליי.

אף אחד לא רואה את זה, אף אחד לא יחשוד, קל להסוות את זה.

רק אני מרגישה את זה כל הזמן, כל יום, כל היום.

זה מתחיל, ואולי גם נגמר, בזה שאין עם מי לדבר.

לפעמים אני מרגישה שקופה, ויש רגעים שמבליטים את זה, ואולי כך גם הייתי אז, שקופה.

אני לא יכולה להתעלם מהתקופה הזו, שעיצבה הרבה, בעיקר את הדרך שבה אני רואה אחרים, ומה שאני מאמינה שהם חושבים עליי.

אולי אני טועה, אבל משהו לא נותן לי מנוח, ואולי כך צריך להיות, אני צריכה להיות מוטרדת מכך שמה שהיה אז נמשך גם היום.

בכל יום אני ממשיכה לקוות שזה ישתפר.

שיום אחד, ממש בקרוב, משהו טוב יקרה.

מעין משפט מפתח כזה, שמשהו טוב צריך לקרות, כי עברתי מספיק, באמת שזה מספיק לחיים שלמים.

אשליה שכזו, שאני מנסה להאמין בה.

זה לא הולך ומשתפר, ואני עדיין באותה הנקודה שהייתי אז.

התבגרתי, אבל לא התקדמתי, לא הגעתי ליעדים שהצבתי לעצמי, לא יצאתי מהמצב הזה, שכל כך רציתי לצאת ממנו.

נשאר קצת כעס, לא מעט אכזבה, והרבה תסכול מהמצב הזה, ממה שהיה צריך להיגמר כבר מזמן, ממה שאולי לא היה אמור לקרות מעולם, ובעיקר פחד מהאפשרות שאולי זה לא ייגמר לעולם.