לבעלי עצבים מזיקים

המכונה גמרה. תליתי את המגבות על המתקן לייבוש. על אף שהתקנתי לפני יותר משנה חבלים במרפסת אני לא יכלה לתלות שם, הציפורים מחרבנות לי על הכביסה. סוף סוף יכולתי לנוח ולהרגע אחרי כ 8/10 שעות בהן תפקדתי כעקרת בית. אפילו עשיתי חלונות!! עכשיו הנוף המדהים שלי הרבה יותר מדהים.

בבניין ממול שאריות ליל הסדר מפוזרות באקראי על פני הסלון, לא מסוגלות לזוז. ביניהן התהלכה, שיכורה מעייפות, ילדה כבת שנתיים בשמלה חגיגית ראשה מכוסה עד אחרי הכתפיים בשקית נייר אדומה, אולי של קסטרו. כבר חצות ורבע.

פרסתי לנו חצאי תותים והוא פתח בקבוק יין אדום שבחר במבצע בסופר, והצטופפנו על ספה אחת לצפות בעוד כמה פרקים בסדרה התורנית, מתמכרים מרצון. היין היה מאכזב ואף גרוע ולא נגענו בו, שלא כמו התותים שהיו מדהימים מתמיד.

משהו בחגים האלה, קצת לפני שהם מגיעים, עושה אותי חסרת מנוחה. יש כל כך הרבה ציפיות, מהחגים וממני כאחד, לשביעות רצונם של כולם. אני מבטלת את כל הציפיות מראש כלא שייכת ויחד עם זאת עדיין מאכזבת. מנגד, החגים מאכזבים בסופם, מזכירים לנו כמה מהר הם עוברים בלי שנרגיש על אף שעבדנו קשה עבורם. כנראה שהחג האמיתי הוא לפני החג.

קצת לפני שפרשנו לישון, השתגעתי סופית. כל נגיעה או טפיחה קטנה הקפיצה אותי, התפרצויות חטופות, אלימות, אש.

זה לא בגלל החג, זה בגללי ואני עדיין לא יודעת למה.