החודש האחרון החסיר ממני הרבה פעימות.

הספקתי לשכוח תאריכים אבל אני אשתדל.

בתחילת החודש ביום ראשון אחותי הגדולה נקעה נקע רציני את כף הרגל:מר"ם,רנטגן ונקע רציני לתפארת. בסופו של דבר שבועיים בבית .

אחרי כמה ימים בודדים,יום רביעי אחותי הקטנה שבהריון שברה את כף הרגל:מר"ם,הפניה לבית חולים,רנטגן אולטרסאונד לעובר 3 לפנות בוקר הבייתה ושלושה שבועות בבית.

ביום חמישי אבא שלי עבר ניתוח יזום בעיניים,יש לו קרום בעין שמכסה לו את שדה הראיה:אישפוז יומי,ניתוח עבר בהצלחה,עין אחת אדומה ומשה דיין בבית עם רטייה בסופו של דבר חמשו"ש מחלה.

אמא שלי שתהייה בריאה,האור בעיניים שלי,האוויר לנשימה שמחפה על כל הכאביים הנפשיים והפיזיים עברה טלטלה שאני לא מאחלת לאף אחד.

בשבועיים האחרוניים היא עברה שני ניתוחים, אחד יזום-צינתור צווארי והשני שנדחף- כריתת כיס מרה.

הצינתור תוכנן ליום שני ב8/11 היא התאשפזה ביום ראשון העבירה את הלילה בבית חולים,עברה עינוי של צום לילי,הגענו בבוקר אני ואחיות שלי ודקה לפני הניתוח ב8:30 בבוקר הודיעו לנו שהרופא נפל למשכב . התעצבנו,כעסנו אבל סיכמנו ב"כל עכבה לטובה" והלכנו לדרכינו.

ביום שני אחריו נקבע שוב תאריך לניתוח, אחרי שאמא שלי דרשה לדבר עם המנתח כדי שלא יהיו עוד ביטולים וצום לשווא הגענו לבית החולים.

הבית חולים נמצא רחוק מעיר המגורים שלי. הגענו באוטו של אחותי הקטנה.

היא אושפזה מיום ראשון אבל הפעם היא הגיעה רק בצהריים,התחילה צום בערב ולמחרת באמת התקיים הניתוח.

הגענו בבוקר למחלקה של כלי דם, בכל העת הייתי מתוחה ועצבנית. אחיות שלי ביקשו ממני והזהירו אותי יותר נכון לא לבכות ולא להראות לה חולשה, באמת השתדלתי אבל לא הצלחתי לשלוט.

בשעה 8:45 היא נכנסה לחדר צינתורים ליוונו אותה, נשקתי אותה במצח כפרה אמא ואמרתי לה שתהייה חזקה אנחנו בחוץ.

לפניהכניסה לניתוח הרחתי את הבל הפה שלה, היא הייתה בלי שיניים, סימנים של זקנה בפניה ואולי קצת חששות. הכל יהיה בסדר בע"ה היא אמרה ונכנסה.

הניתוח היה בהרדמה חלקית, הכניסו לה סטנט מין קפיץ כזה דרך המפשעה לצוואר. המתח הרג אותי ובו זמנית קפאתי מקור. התחלית להתפלל שהכל יעבור בשלום.

בינתיים אחותה הספיקה להגיע,ירדנו לקחת אותה מלמטה והשארנו מספרי טלפון. המזכירה הציעה שנלך להסתובב קצת כי זה ייקח זמן.

הלכנו למאפייה למטה, שתיתי קצת קולה. דיברנו והזמן עבר.

אחרי שעה בערך עלינו למעלה ואמרו לנו שלוקחים אותה לחדר התאוששות בחדרי הניתוח הרגילים כי היא נחנקה קצת משיעול בזמן הניתוח כנראה מההחדרה של הצינור והלחץ דם שלה עלה ובגלל זה בזמן הבא היא תהייה בהשגחה צמודה.

נלחצתי, בכיתי, התחרפנתי קלות דודה שלי נכנסה אליה והיא ראתה שהיא בהכרה מלאה והכל בסדר. הסכימו רק לאחת להיכנס.

אמרו לנו שיותר לא מכניסים ואם הכל יהיה בסדרתוך שעתיים היא תרד למחלקה.

דודה שלי הציעה שנלך לקניון הקרוב. למרות שלא כ"כ רציתי לעזוב אותה מבלי לראות אותה השתכנעתי והלכתי.  

השעה הייתה כבר קרוב ל13:00 בערך אם לא יותר, אני ואחותי הקטנה נשארנו בקניון אחותי הגדולה הלכה לעבודה ודודה שלי לדרכה. אכלנו בקפה ג'ו ואחרי זה חזרנו לבית חולים.

רק אחרי שעה שאין לי מושג איך עברה מבלי שאני אתאבד, העבירו אותה למחלקה.

מהדאגה והלחץ אחותי הבריזה מהעבודה וחזרה לבית חולים.

השעות עברו, היא הייתה בהכרה שתתה מים, קיבלה נוזלים ולהרגעה ואז התחיל סרט חדש למדי כאבי גב וכאבי בטן שבאים בהתקפות.

לאמא שלי זה הדליק  נורה אדומה, היא התפתלה מכאבים וצעקה.

פעם ראשונה שראינו אותה במצב כזה של צרחות. אמא שלי עברה הרבה ניתוחים בחיים שלה ובשנים האחרונים בפרט, יש לה היסטוריה רפואית מרשימה וסף סבל שראוי להערצה.

באותו רגע היא הייתה חסרת אונים ופשוט צרחה מכאבים .

ביום למחרת כבר הכריזו על צום לבדיקות. אני הייתי בגן לא הייתה לי ברירה האחיות שלי שהיו בחופשת מחלה הלכו לבית חולים אני הצטרפתי באחד כשסיימתי בגן . המצב לא היה במגמת שיפור אבל גם לא בהחמרה. הצום הועיל לה.

במשך היום היו כאבי תופת, אני מקצרת קצת.

לבסוף סיטי,אולטרסאונד וסיטי עם חומר ניגוד וצום מוחלט של שלושה ימים הצביע על דלקת חמורה בכיס מרה. 

לא היה לזה שום תקדים, בחיים היא לא סבלה מכאבי בטן ופתאום בבום הכל התפרץ.

יש לציין שהניתוח של הצינתור הצליח. תודה לאל.

ביום רביעי היא כבר עלתהלמחלקת כירורגיה שם המשיכו את הטיפול תחילה נתנו אנטיביוטיקה ונוזלים וצום מוחלט, יום חמישי היא כבר ששתה קצת תה ואז חלה החמרה היא לא הצליחה לזוז ובקושי לנשום. שוב אני מקצרת בתיאורים וביום שישי הכניסו אותה לניתוח  דחוף.

יום שישי הייתי בגן בשעה 12:00 אחותי מתקשרת ואומרת , מכניסים אותה בשעה הקרובה לניתוח תגיעי. התחלית להזיע בטירוף,ךבכות,לצרוח חשכו עיניי. 

הייתה קצת מגמת שיפור, מה ניתוח ?!

פאק אני בגן!! אין לי מחליפה אני לא יכולה להקפיץ מישהי ובטח לא להשאיר את הבנות לבד. הן היו מקסימות ושחררו אותי מצד שני עד שאני אגיע באוטובוסים לעיר הרחוקה הזאת אני אגיע אחרי כניסת שבת כבר התחלתי להתייאש. הזעקתי את האחותי הקטנה שבאותו זמן הייתה בבית חולים אחר כי גיסתה ילדה, היא אמרה שהיא תגיע לאסוף אותי תורך שעה.

הגן עד 12:45 בדיוק היא הגיעה הספקתי להיות עד סוף היום אבל לא הצלחתי לאסוף את עצמי מהבכי והדאגה וחוסר הוודאות. ניסיתי להתקשר לאמא שלי שתרגיע אותי שתדבר אבל היא הייתה מותשת מהכאבים ולא כל כך צלולה. ובצום כבר שבוע!!!

ב14:30 הגענו לבית חולים היא שמחה לראות אותנו, אבא שלי היה שם עם אחותי הגדולה בכיתי היא ביקשה שאני אפסיק ורק אמרה שזה ניתוח פשוט והיא תפסיק לסבול. היא אמרה שהרופאים אמרו לה שזה ניתוח כמו שאחותי הגדולה עשתה לפני חודשיים:4 חורים ועוד חור של ניקוז וככה כורתים את הכיס מרה, אבל בכל זאת החתימו אותה שבמקרה הצורך יעשו לה חתך עמוק לרוחב הבטן במידה ולא יצליחו בשיטה הזאת. 

אם באמת הכל יילך כמו שצריך היא כבר תשתחרר בשבת . שמחתי כל כך ופלילתי לזה שייקרה ולא צורה אחרת.

14:45 מורידים אותה לחדר ניתוח, העיניים שלה עייפות,הגוף מותש שאריות של דמעות ,אפיסת כוחות יהיה טוב כפרה אל תדאגי היא אומרת לי. אני מחזקת את הידיים ונושקת לה במצח כפרה אמא אני אוהבת אותך עוד קצת ולא יהיו לך כאבים אני פה אני לא זזה.

הגעתי הישר מהגן כבר שבועיים שאני לא אוכלת כלום,רק חטיפים ופעם ב.. לחמניה. 

היו לי בגדים בתיק, למזלי בכל יום שאני הולכת לגן אני שמה מכנסיים,חולצה,גרביים ותחתונים בתיק האישי הקטן לשעת הצורך. 

שבת נכנסה ב16:20.

אני שומרת שבת להזכירך.

באותו היום לא הכנסתי כלום לפה,רק וופלה בקבלת שבת. 

אחרישהיא נכנסה לחדר ניתוח,התפרצתי בבכי, כל החדר ניתוח שמע אותו. לא יכולתי לעצור את הדמעות והחנק. החזקתי ספר תהילים ובתפללתי דיברתי,התחננתי לבורא עולם שהפעם הבאה שנגיע לבית חולים זה רק ללידה של בלבולון לא לסיבה אחרת. 

התפללתי וכבר השעה הייתה 16:00. אמרתי לגיסי שיבוא איתי להדליק נרות במחלקה ושאני אקנה במכונות חטיפים ושתיה להעביר את השבת כי אני שומרת שבת.

הכנסתי 35 ש"ח הוצאתי : תפוצ'יפס קטן,חבילת וופלים,בייגלה קטן ובקבוק מים קטן.

רצנו בין הקומות לחפש נרות של שבת.

עבר הזמן והיה 5 דקות לכנסיתה, הגענו למחלקת לב וישר הבנות רצו להביא לי נרות:נר אחד לצדיק-רבי מאיר בעל הנס ונר שני לשבת.

תפילות,תחנונים,בקשות ואיחולים להחלמה של אמא שלי והרבה בכי.

סיימתי להדליק את הנרות,רצתי למטה לחדר ניתוח. במדרגות.

אין שום שינוי עדיין בפנים. אם זה היה ניתוח רגיל היא כבר הייתה צריכה להיות בחוץ. 

אכלתי את כל הציפורניים,הורדתי לי דם המשכתי לבכות התחברנו עם עוד משפחה שהייתה בחוץ ועוד משפחה. התפללנו,בכינו צחקנו ופתאום יוצא הרופא בשעה 18:00 ואומר לנו שהיה ניתוח מסובך, ניסו ב4 חתכים-הסרט הראשון וזה לא הצליח . לפני 36 שנה בערך היא עברה ניתוח של קיצור קיבהעם טבעת ובגלל זה היו לה הדבקיות באיזור ולכן לא הצליחו להגיע לכיס מרה ובלית ברירה נאלצו לפתוח את הבטן לרוחבה. 

היה סיבוך נוסף שכל האיזור היה מודלק,הדלקת התפשטה ונאלצו להוציא את האבנים ולכרות את הכיס מרה ולנקות קצת מסביב.

שאלנו אם אפשר להיכנס אמרו לנו שלא. 

אחרי חצי שעה של הודיה ושבח לבורא עולם באמת שהתרגשתי שהכל עבר בשלום, נכנסתי לראות אותה. היא הייתה מטושטשת ומחוברת להמון מכישירם מפחדיים היא זיהתה אותי ואמרה שהכל בסדר, היה לה בלוןחמצן,חימום,קטטר מה לא?!

שאלתי לפשר החמצן ואמרו שכנראה יש לה מים בריאות. 

התפחלצתי שוב. הצטמררתי . לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מה עכשיו זה?!

ביקשו מאיתנו לצאת, נשיקתי אותה בכף יד ובמצח לחשתי לה כפרה אמא ויצאתי בדמעות. כל החדר ניתוח מרגיע אותנו אחיות שלי בסבב טלפונים ואנחנו מחכים להסברים.

אמרו לנו לנסות שוב עוד שעה.

שעה עברה נכסנו הפעם רק אני והגדולה, אחותי הקטנה הלכה לחמתה.

עשו לה צילום חזה וראו מים בריאות, בגלל זה יש קושי נשמתי ועוד דברים טובים שאני אספר בהמשך.

הפעם היא הייתה בהכרה,התלוצצה עם האחיות, אני אומרת לה שוב בדמעות "כפרה אמא איך את מרגישה,כואב לך ?! והיא אומרת לי את לא יודעת יש כאן צוות נהדר. התחלתי לצחוק ולבכות תשאלי מה איתי מה עכשיו הצוות????

ושוב היא נדדה לשינה,האחות אמרה שזה בטיפול נתנו לה אינפזויה של חומר משתן שיוריד את הבצקות מהריאות והמים וכל ההנוזלים יצאו בשתן. נשקתי אותה ואמרנו לאחות שאנחנו בחוץ שתעדכן אותנו.

בזמן הזה אחותי הגדולה ביקשה שמיכה אני מהגועל לא יכולה להתכסות בזה, קפאתי למוות !!! לא הסכמתי להתכסות נשכבתי על הכסאות ברזל בהמתנה בלי פלאפון,בלי טלוויזיה בלי כלום. אכלתי וופלה אחותי נרדמה,לידנו משפחה פתחה בארוחת שחיתות בזמן שהיקיר שלהם בניתוח ונוספה עוד משפחה. היו יחסי שכנות טובה. אין יל כוח לפרט.

בינתיים הוחלפו המשמרות האחות שיצאה אמרה שיש קצת שיפור. ברוך השם נשמנו לרווחה נכנסנו שוב הפעם שנכנסו אמא שלי הזיעה בטירוף,אז האחות סגרה לה את החימום,שוב פעם שיבחה את הצוות הרפואי והאחות אמרה לנו שעכשיו יהיה לה קשה להכניס אותנו כי היא לבד ועכשיו גם אין יותר כניסה שנתעזר בסבלנות. רעדתי מקור קיבלתי ויברציות,אבל המתנו בחוץ.

בשעה 3 לפנות בוקר ביקשתי מאחותי שנעלה למחלקה נשב בכיסא נורמאלי כי קפאתי מקור. עליתי במעלית שאחותי לחצה היא לא הסכימה לבוא במדרגות ואני פחדתי.

נמנמתי קצת ובאיזשהו שלב ראיתי את השכנה במיטה שלה ממול,שכנה לחדר ודמיינתי שזה אמא שלי צעקתי הנה אמא,השכנה התעוררה בבהלה וגם אחותי היא הרגיעה אותי ואמרה שאני הוזה זה לא היא. שוב בכי ושוב דמעות ושוב תחנונים לבורא עולם שהכל יהיה טוב.

הגיע 6 בבוקר והיא לא הגיעה למחלקה, שעה שמונה וכלום.

ירדנו לחדר ניתוח, האחות הכניסה אותנו להתאוששות, אני רואה את אמא שלי עם קוקו אסוף,צבע בפנים לשם שינוי!! ורק משקפי חמצן ומן משחק כזה של פיזיוטרפיה נשמתית. אמרו לנו שהכל הרבה יותר טוב ושבעוד שעה בערך היא תעלה למחלקה.

אמא שלי סיפרה שהיא שתתה נס קפה.

אמרתי לה איך יכול להיות , נראה לי את הוזה מההרדמה?! עוד לא הספקתי לסיים את המשפט והאחות אמרה שהיא באמת הכינה לה.

האחות שאלה את הצוות הרפואי "אני מכינה נס מי רוצה???" אמא שלי ענתה לה "אני" היא צחקה אבל הכינה לה. אמא שלי ליטפה את היד של האחות ואמרה לי ולאחותי תדעו לכן שהיא מקסימה והאחותא מרה לה שיש לה בנות מדהימות ודואגות.

הודנו לה ולא הפסקנו להודות לכולם.

באמת ברבע לתשע היא ירדה למחלקה, היא שתתה רק מים במזרק ועדיין הייתה מחוברת לחמצן כי הסטורציה הייתה נמוכה.

כבר הפכתי לדוקטור.

אחרי שעתיים בערך לא יכולתי להריח את עצמי יותר, היה לי חול בציצי מהגן. שברתי שיא יום אחד בלי מקלחת בחיים זה לא קרה לי :(( 

אחרי שהמנקה ניקתה את השירתים והאמבטיה נכנסתי למקלחת. 

אמא שלי אמרה לי תקחי מגבת מהכוח עזר הספיק לה הפרצוף שעיקמתי וצרחתי איכסס.

מזל שהיו לי בגדיםהתקלחתי עמדתי על המגבת בלי להתנגב ולבשתי את הבגדים הנקיים שלי. רעדתי מקור.

אמא שלי התחילה להשתגע מהשטויות שלי וכששמעה שלא הכנסתי כלום לפה אמרתי לה שאני מזדהה איתה. ביקור רופאים המצב במגמת שיפור.

השארנו אותה לבד עם אבא שלי שהגיע מהבית והלכנו להפשיר בשמש אני והגדולה, אכלנו תפוצ'יפס ובייגלה עשינו יומולדת לא הפסקתי לפהק ובאותה נשימה להודות לבורא!! איזה הקלה, ישתבח שמך לעד!!! :))

במשך היום היא שתתה קפה, הגיעוקצת אורחים ובשעה 19:00 לא יכולתי לעמוד על הרגלים היא הפצירה בנו ללכת הבייתה .

אבל לאחותי ההריונית היו תוכניות אחרות, יאללה מר"ם כאבים בבטן התחתונה. מהבית חולים למר"ם עברנו בקניון פעם ראשונה אכלתי מזה שבועיים אוכל אמיתי ופעם רשונה מזה כל החיים שלי אכלתי בבורגראנץ' כשר:שנצלוני תירס וצ'יפס, טרפתי הכל. הייתי רעבה.

הלכנו הבייתה, יום ראשון הייתי חייבת ללכת לגן ,לא הייתה לי ברירה אחרת.

נשארתי עד אחד. החליפה אותי השמנה בגן. הודיתי לה ואבא שלי בא לאסוף אותי וישר לבית חולים.

עזרתי לה להתקלח דיברנו התנשקנו, איזה כיף להרגיש את אמא!! תודה לבורא עולם :))

הורידו לה את החמצן, את האינפוזיות שכל הגוף כבר כחולים. ממש התרגשתי ובכיתי מאושר.

עולם אחר. בעולם מקביל זה היה יכול להיראות אחרת ותודה לבורא עולם על ההשגחה הפרטית שלו והתפילות שלי אין כמוהו!!! ישתבח שמך!

ביום שני בבוקר הגעתי עם אחותי הקטנה העברנו ביחד עם אמא שלי 8 שעות עד ששחרור אותנו.

הרגלים שלה התחילו להתנפח מהמפשעות ומטה משהו מלחיץ, הפנו אותנו לאולטרסאונד.

בדקו שיש זרימת דם ברגליים והכל תקין.

סיכמו בזה שמקרה כזה הוא טבעי אחרי כל כך הרבה נוזלים של אינפוזיות וחוסר תזוזה זה תגובה טבעית, גם יש לה חוסר של חלבון וזאת התוצאה.

הגענו הבייתה, היא צריכה השגחה צמודה.

אני ואחותי הקטנה, היה קשה להכניס אותה לאוטו, הנסיעה עברה קשה אבל היה לה מצב רוח.

לקראת הערב הלכתי עם אבא שלי לקניות,האחיות שלה נשארו איתה ניצלתי את הזמן.

חזרתי אחיות שלה הלכו, אמא שלי רוצה ללכת לפיפי השירותים נמוכים בשבילה עם התפרים זה בלתי אפשרי גם קשה לה לקום. היא התחילה לבכות ואני גם. אמרתי לה שאני רצה לסופר פארם להביא טיטולים היא אמרה שהיא מתפוצצת ולא תספיק. אמרתי לה זה בסדר תעשי איך שאת אני אנקה ואסדר הכל טוב.

היא התביישה ונלחצה אבל אמרה תעשי את זה מהר.

טסתי קניתי לה טיטולים חזרתי, התחלי ל"סעוד אותה" היא לא הספיקה לטיטול וברח לה במיטה של החדר הפנוי, היא לא הרגישה נעים ונלחצה. שמתי כפפות ולעבודה, החלפתי סדינים שטפתי רצפה,פתחתי מכונה כביסה ושמתי לה חדש.

היא ברכה אותי והצליחה.

כל הלילה לא ישנתי, הרגליים שלה יותר התנפחו היא קמה בשלולית של פיפי.

החלפית מצעים,שמתי טיטול חדש פתחתי מכונה הכנתי לה לשתות וטסתי לגן.

אחותי הגיעה והייתה איתה עד שחזרתי. לא יכולתי להיעדר כי היה לנו ביקרות באותו היום.

אמא שלי מרגישה איתי הכי בנוח ובאופן הכי פתוח.

היא חיכתה לי להתקלח.

אבא שלי הביא לה כיסא הגבהה לשירותים מיד שרה. עכשיו היא יכולה לשבת בשירותים.

אבל עדיין טיטול בלילה.

שוב למחרת אותו סרט של הבוקר רק שהפעם אני בבית.

הרגליים שלה התחילו להתנפח והופיעו שלפוחיות.

הפצרנו בה ללתלמוקד לבסוף אחרי הקפצות של האחיות שלה והפצרותש לנו הבנות שלה הלכנו למוקד.

לרדת במדרגות זה סרט להיכנס לאוטו זה סרט הכל קשה. אבל אל ייאוש כפרה אמא החלק הקשה מאחורייך.

הגענו למוקד סיפרנו את ההיסטוריה הרפואית של כל השבוע הרופאה שאלה אם אני רופאה במקרה או אחותי הקטנה. מרוב ששלטנו בידע והמושגים הרפואיים.

נתנו לה אינפוזיה עם חומר משתן אבל הפעם אין טיטול אין קטטר ואין כיסא הגבהה.

לא הספקנו ללכת איתה לשירותים היא התעצבנה על הצעד הזה קיללה השתוללה וסבלה מכאבים. אמרנו לה שהכל לטובה וקיבלנו הפנייה למיון. היא לא הסכימה בשום אופן שוחררה עם מחט הבייתה,צרחה עליינו שאנחנו ילדות מטומטמות ועוד ועוד..

לבסוף שמתי לה טיטול והיא הלכה לישון , אמרתי לה שנפגעתי מאיך שהיא דירה וסה"כ רוצים בטובתה היא הייתה בשלה מסבתר שהיא הוציאה את המחט על דעת עצמה, דבר מסוכן כי היא לוקחת מדללי דם אבל לה לא לאכפת.

ביום חמישי הסבל שלה עלה מדרגה הרגליים הפכו למעצמה ואיתם היא נכנעה. בואו ניסע למיון.

זה היה מפתיע אבל אחיות שלה עשו לה שטיפת מוח טובה. דבר שאחנו לא הצלחנו.

לפני זה הייתי עם אחותי הקטנה בסקירת מערכות ראשונה, היה מרגש!!!! יש לה בן :)

למרות שרציתי בת אבל עדיין דודה מטורפת לו על הבולבול!! (:

אחרי זה בשרנו לה את הבשורה ואחותי לקחה אותנו לבית חולים. ארזנו פקלאות ויאללה מיון.

בדיקות,מקרים מפחידים, רנטגן ושחרור הבייתה ב4 לפנות בוקר. פעילות נכונה,אכילת חלבונים והנפיחות תרד.

שמחתי שאנחנו לא צריכים לעשות שבת בבית חולים בירכתי והתפללתי על כך. איזה מקרים היו שם השם ישמור.

חזרנו הבייתה היה לי בדיוק שעה וחיצ לישון עד שאני אקום לגן.

כיוונתי שעון ל6:00 השעון צלצל וכיביתי אותו.

פעם ראשונה מזה שבועיים ויותר שישנתי בלי לקום לאמא שלי, היא לא הייתה צריכה.

פעם ראשונה בכל שנות חיי שאני קמה אחרי השעון ולא לפניו מתפנקת ואומרת לעצמי 5 דקות ולא קמה!!!

קמתי ב6:57 שאני אמורה להיות ב7:00 בגן. !!

פאקק אמא שלי קראה לי ולא שמעתי.

לא האמנתי.

עד שאבא שלי בא מהעבודה בבוקר אמא שלי נשארה לבד.

הפעם אני הייתי לחוצה התחלתי לבכות והדעתי שאני מאחרת.

פעם ראשונה בהיסטוריה כולה.

אמא שלי אמרה לי אל תלחצי כפרה לא קרה כלום תקחי מונית רבע שעה זה לא נורא.

באותו זמן היא מחליפה מצעים ושרה בעיראקית זה העלה לי חיוך ואני חייכתי. היא חזרה לעצמה ((:

הלכתי לגן התנצלתי הגעתי 7:20 לא קרה כלום הודעתי למנהלת הגן. ואמרו לי שלא קרה כלום הכל טוב.

מזל שהיה רק ילד אחד בגן ולא יותר.

חזרתי מהגן אחרי שעברתי בסופר כי היו צפויים אורחים ילדים קטן ביצת קינדר וכאלה.

אני מגיעה הבייתה אני רואה את אמא שלי יושבת מבסוטית ואומרת לי שהיא הכינה לי אוכל!! הייתי בהלם! מה אוכל?! את אמורה לנוח!!

היא הכינה סיר אורז,שעועית ירוקה,עוף בתנור, קישואים והכינה חצילים לטיגון.

מהר התארגנתי לשבת יחד עם אחותי. שוב ירדנו למכולת הכנו עוד דברים לשבת פלטה ומי חם . מכונה אחרונה והכנסנו את השבת.

כמה בירכתי על שבת בבית, באמת תענוג אני מעריכה את הכל.!!! אין כמו בבית ולאכול מהידיים של אמא!!.

אכלתי אחרי חודש!!! אוכל אמיתי אורז ושועיעת ירוקה בירכתי ונישקתי אותה היה מדהים.

הנפיחות עולה ויורדת היה לי תענוג ישנתי טוב אכלתי טוב. אין כמו אמא!!

כפרה אמא על החיים שלך!! שתמיד תהיי בריאה וחזקה שהשם ישמור אותך ויברך אותך,שתדעי רק שמחות וחיוכים ודברים טובים.

שיהיה לנו חודש של אור ובשורות טובות וכל הישועות!!

שהשם יזכה אותך רק לטוב ושאמן ותהיי בריאה עד 120((:

שנים מלאות בטוב ושנים ארוכות.

אני הולכת לישון יש עוד המון פרטים וסיפורים אבל זה העיקרי.

הייתי חייבת לפרוק.

והדבר העיקרי פרשתי מהלימודים שיקפצו לי בסמינר, חסרי לב ורגישות.

עכשיו יש לי יומיים מלאים בבית . 

אך יחי החופש והקרבה לאמא!!!

שבוע טוב ורק בריאות לכולנו, אמן!! (: