WE DID IT !!יששש הצלחתי-ההתחלה של הסוף או הסוף של ההתחלה,יש שינויייי:)))))))) 

                               And I'll make a wish, take a chance, make a change                                                                                    .And break away

                                        I'll take a risk, take a chance, make a change                                                                                         And break away

בשעה 11:00 בבוקר,

התייצבנו אני ואמא באיכילוב,

נגשנו לפקידה אמרה לנו להמתין שיקראו לנו,

מסביב הכל שקט.. מבפנים סערת רגשות..   

הלב שלי פעם בחוזקה מהרגע שדרכנו בביתחולים,ידעתי שהיום זה יגמר-או כן או לא..

הפחד הכי גדול שלי מהבוקר הזה היה החוסר ודאות, מה יהיה- אם יהיה בכלל, מה יחליטו,אפשר לתקן-אי אפשר..

שתקתי,הבטן שלי התהפכה בקרבה,

פתאום,

"***"

נכנסנו לחדר..

הרופא הציג את עצמו, ~מילמל את השם (לא זוכרת) :|~ אז במה אפשר לעזור?

אמא:"זאת הבת שלי האמצעית ויש לה בעיה עם התפתחות השד"

(נראה לי שבלעתי את הלשון,נכנסתי להלם קרב!)

הוא הפנה אליי את המבט שלו,אני השפלתי את הראש..

"ממתי הבחנת בהבדלים?"

אמא שלי התחילה לגמגם:"היא צדבר אני שותקת"

אני:"מגיל 15 בערך, אחרי המחזור.."

בלה בלה בלה שאלות קטנות ויכוח קטן על שהייתי פגה..

הרופא אמר:"את גדולה ויפה אין בכלל ויכוח, זה שאת פגה-לא כ"כ רואים.. "

בחדר היה עוד מישהו מתלמד..

דיברנו עוד קצת.. והוא שלח אותי מאחורי הוילון להוריד חולצה וחזיה..

התפשטתי..

הוא בא להתסכל.. וגם המתלמד.. הרגשתי קצת לא בנוח אבל זה עבר,אחורי שניה..

אמר לי לעשות קצת תרגילים, מישש ומישמש אותי:בישיבה,שכיבה,עמידה,תרגלי כוח עם הידיים.. היה נעים :P סתתם

אחרי זה הוא שאל אותי אם אני מרוצה מהגודל של הצד שמאלי.. אמרתי שכן לא אכפת לי הגדול העיקר שהם השתוו,"אם את שבעת רצון מהשמאלי אז נשתדל להשוות את הימיני לשמאלי-בלי לגעת בשמאלי,מה שאומר שנטפל רק בימיני.." אז הוא אמר שהוא יקדם את הקטן ככה שישתוו.. הסתכלתי עליו במבט של "מה??" עם מלאמלא סימני שאלה.. -הסבר בהמשך-

הוא שאל אותי אם אכפת לי שיבואו מתלמדים-סטודנטים לרפואה, להתסכל עליי אמרתי שאין לי בעיה..

חשבתי אחד שתיים..

תוך שלוש שניות ,שלוש בנות וארבע בנים נכנסו.. יש לציין שהייתי בהלם!!!

הם חייכו.. אני נלחצתי, כל המבטים מופנים אליי, הרגשתי כמו מוצג או שמע חייזר מסוגE.T שכולם מסתכלים עליו.. (השפלתי את המבט..) היה אחד שחיפש את המבט בעיניים שלי וכששני המבטים נפגשו הוא חייך.. אני חייכתי חיוך מאולץ-חצי חיוך והשפלתי מבט..

הרופא אמר:"זאת *** היא בת 19 ויש לה איסימטריה בין שני השדיים.. ומילמל כל מיני דברים בשפת הרופאים,מונחים וכאלה.. כשהוא התחיל לדבר בשפה הזאת,בהתחלה עכבתי כי הבנתי, אבל שהפסקתי לעכוב אחריו ראו את זה על הפנים שלי החמצתי את הפרצוף,"אולי הוא מקלל אותי ואני לא מודעת לכך?" כל זה בהבעת פנים אחת.. "אל תדאגי חמודה אנחנו לא מדברים עלייך" ~פוווו אנחת רווחה~ כבר התחלתי להילחץ.

"זה בסדר את יכולה להתלבש ולהצטרף אלינו.." התלבשתי.. וישבתי בכיסא..

קודם כל את יכולה להירגע אפשר לתקן את זה!!!! רק שמעתי את זה כבר העלית חיוך..~פוווו אנחת רווחה~

עכשיו הוא התחיל לדבר לעיניין.. (הסטודנטים עדיין בחדר..)

הוא הפנה אליי שאלות.. "איך זה מפריע לך? אני:מז"א? הוא:"בחיי ביום יום?"..

אני:לא ידעתי למי להסתכל מיקדתי את המבט בעיקר על הריצפה,קשר עין עם הרופא ועם זה שחייך לי.. הם עמדו אחד ליד השני..

"קודם כל לא התגייסתי לצבא,כי התביישתי להיות בקרבת בנות.. אני לא יוצאת ולא עושה דברים שכל נערה בגילי עושה,רוב החברות שלי ניתקו איתי קשר בגלל שלא יצאתי ונמנעתי מדברים,אני לא מתקרבת לגברים,לא לובשת בגדים צמודים-מתלבשת רחב, ואת השירות הלאומי שלי אני עושה בגן ילדים כי הם האוכלוסיה היחידה שלא שופטים אותי לפי מראה חיצוני.

כל אחד יודע שהדבר הראשוני שמסמל אישה הוא החזה ואני לא מרגישה אישה כרגע.. ובגלל זה אני לא מסוגלת ליצור קשרים"

השפלתי מבט.. המשפט האחרון היווה משפט מחץ!

-דממה בחדר!-

הרופא אמר: "אין לי מילים.."

וכשהרמתי את הראש, לכל הסטודנטים היה מבט של "באלי ללטף אותך,איזה חמודה",

"טוב אתם רואים כל מה ששלי הציגה בפנינו מתאר את המצב,הוא אמר את זה בשפה רפואית אבל הוא קיטלג את זה ל"מצב נפשי,מצב חברתי,.." ועוד משהו לא זוכרת.. אבל הבנתי את כל מה שהוא אמר רק לא זוכרת את המונחים-ואל דאגה הפעם הוא לא קילל אותי..

בכלל נרגעתי שאפשר לתקן אתה מצב..

עכשיו הוא הסביר לי על מהלך הניתוח:

* "נצטרך להגדיל רק את הקטן,נכניס פרוטזת שתל סיליקון,נשווה אותו לשד השמאלי וננסה כמה שיותר להשוות בינהם.. הכנסת הפרוטזה תתבצע ע"י חתך מתחת לבית החזה והשתלה.. "

*או שנבצע חתך מתחת לבית החזה נכניס איזשהו פרוטזה מקובעת שתקבע את בית החזה ומשהו מאין בלון שכל פעם נרחיב אותו ע"י ניפוח עד שהמקום יתרחב ואז לאחר כמה טיפולים נכניס את הסיליקון.."

"בשני המקרים יהיו עדיין הבדלים בניהם אולם מזעריים אבל הם יהיו קיימים כמו לכל אישה.. את יודעת,כמו לכל אישה נורמלית וגם לגברים האיברים בגוף לא שווים בדיוק אחד לאחד.."

~הנהנתי בראש~

"אבל בין הפיטמות עדיין ישאר הבדל, (הם ממש שונות זו מזו) אבל אין מה לדאוג נעשה כל ששביכולתינו שהן יהיו דומות."

"יש שאלות?"

אני:"כן","מה עם החלמה?"

הוא:שלושה ימים בלי פעילות מאומצת,רגיל כמו כל ניתוח של חזה..

אני:"כי לא הודעתי במקום שירות שיש לי בעיה כזאת ולא שאני מעומדת לניתוח אז שלא יפגע לי בתיפקוד או משהו כזה.."

סטודנית שאלה:"כמה זמן יש לך לסיום השירות,עניתי:ארבעה חודשים"

הרופא:"אין לך מה לדאוג".. "הניתוח לא הולך להתבצע בשבועות הקרובים זה ייקח קצת זמן אנחנו מחלקה עמוסה" -בשבלב זה התבאסתי,חשבתי שזה יהיה הרבה יותר מהיר..אבל לפי כל מה שהוא אמר אוגוסט-ספטמבר הקרוב אני ינותח,ב"ה ב"נ לפי הערכה שלי ושל אמא שלי-

הוא:"יכול להיות שיהיו עוד שינויים בניתוח אין לך מה להיבהל זו לא ההחלטה האחרונה.."

הוא הפנה מתן זכות לסטודנטים לשאול שאלות.. אותי..

רק אחת שאלה,: מהי הצלקת שיש לי על היד,ממה היא נגרמה ואם הצלקת שיש לי על פרק כף יד ימין קשורה איכשהו לחזה.. הרופא ענה שלא.. וכדרך אגב אמר שיותר נוח לבצע ניתוחים בעוברים כי הפרק החלמה קצר,ואין פצעים ישר צלקת, וגם היא מזערית ועוברת.. בדרך כלל..

טוב,

אממ בשלב הזה, הוא אמר שהוא רוצה להתייעץ עם כל המחלקה-רופאים.. ורופאים בכירים.. מנתחים..

לגבי מהלך הניתוח והזמין אותנו לדיון במחלקה ב-27/5 בבוקר..

יחליטו על שיטת הניתוח ועל תאריך..

סבבה..

הוא:"עוד משהו?"

אנחנו:אמא ואני,לא זהו..

סבבה גשו לפקידות ותקבלו את הדף וההזמנה..

אממ סבבה..

הרופא:"אני מאחל לך בהצלחה.."

אני ואמא:" תודה רבה.. תודה תודה.. יומטוב.."

ואז הפנתי לסטודנטים מבט.. "בהצלחה לכם ותודה.."

והם גם.. חחח בהצלחה בהצלחה.. וחייכו..

טוב שלא מחאו כפיים והשתחו בפני חחח

ואז יצאנו..

ואני התחלתי במחשבות שלי כרגיל.. זה יקח הרבה זמן,למה ככה? מה פיטמות שונות אז למה בכלל ניתוח בשביל הנפח.. יאוו מה יהיה.. אמא שלי שמה לב לפרצופים שלי אז היא השתיקה אותי ב.. "דיי כבר הוא אמר בעצמו שיהיו שינויים בניתוח אז תרגעי כבר.."

"טוב שתקתי.."

אבל רק לחמש דקות

ואחרי זה חידשנו את השיחה..

יהיה בסדר,

לפחות אפשר לתקן את זה,אז אני רגועה..

כל זה בהמשך לפוסט הזה! שלא נסגר-הוא עדיין במחשבות,יבוא גם חלק ב'.. בלי נדר..

אממ אז אני מקווה שבאמת יהיה בסדר.. עד סוף החודש.. שהתמונה תתבהר..

סבבה :]

בתוך תוכי החלטתי לנסות להשתנות ולקחת סיכון..

אני יודעת שעוד מוקדם מידי לדבר על החששות מהניתוח ומה יהיה אחרי.. כבר אמרתי שמבחנתי זה "אותה גיברת בשינוי אדרת.."

אבל את הצעד הבא אני מוכנה לעשות מה שלא הייתי מוכנה לעשות לפני, זה כבר התקדמות,לא?

עוד נעבוד על הכל..

העיקר שעכשיו יש לי תיקווה ויש לי במה להיאחז.. השאר יגיע גם.

אז תודה לכל המתעניינים,התומכים והמאמינים.. על החיזוקים ועל ההקשבה..

אני כ"כ מעריכה אתכם :))))

אז עכשיו נראלי לי..

שזה ההתחלה של הסוף או שמע הסוף של ההתחלה.. אני לא סגורה על עצמי

יהיה טוב

חייכו 

אוהבת ומעריכה ובעיקר מוקירה תודה..

שלי :]

נ.ב

שימו לב להתרגשות:

התחלתי את הפוסט ב-19:11

סיימתי את הפוסט   ב-20:25

פוווי זה היה ארוך :]