בס"ד
בלוג יקר שלי! חמודי! אמא התגעגעה כל
כך!
אני כל כך מצטערת שלא היה לי זמן לכתוב
לך. הייתי כל כך עסוקה בחודש האחרון!
מצחיק, עבר בדיוק חודש מאז הפעם
האחרונה.
בפעם האחרונה שכתבתי כאן, כתבתי על כמה
שאני לחוצה מהמחר, אז יחלו חיי החדשים.
ואז כאילו מתתי. פשוט נעלמתי.
אבל שימו לב- לא נעלמתי! הגבירה זרובבלה
חוזרת ובגדול!
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לכם על חיי
החדשים, ולכן גורו לכם- לפניכם פוסט ארוך וחופר במיוחד. אבל אין ברירה. מרוב מחסור
בכתיבה אצבעותיי כמעט איבדו את כושר ההקלדה שלהן. הנה, הן כבר כואבות.
בכל אופן, היות ויש לי כל כך הרבה מה
לספר- אעשה זאת באופן מסודר, לפי סעיפים, בדיוק כפי שהמורה שלי אוהבת (יש לי
פוטנציאל גדול, הא?)
אז אלו יהיו הנושאים העיקריים בפוסט זה:
- המעבר
- הבית
- החדר שלי
- ההתנחלות
- הקור
- ה"קניון" של בת עין
- התבודדות
- הערבים באזור
- האיסור להכניס ערבים ליישוב
- המבוגרים של היישוב
- משפחות ששכלו בפיגוע
- הבנות
- הבנים
- הנוער המקולקל
- בייביסיטר
- פסנתר
- טרמפים
- משטרה וחיילים
- החדשותיות של היישוב
- בית הספר
- ההליכה ברגל לבית הספר
- התפילות
- הפאות של אחי
- מחשבות על הקיבוץ
אז ללא שהיות, הבה נתחיל:
- המעבר- המעבר לא היה קשה במיוחד. במשך שבוע מיום ההגעה של הוריי
למקום, אני ואחיי שהינו בבית סבא וסבתא עד שיסדרו את הבית ויפרקו את הארגזים.
ביום שישי בצהריים, לפני חודש בדיוק- לקחו אותנו לבית החדש. הייתי אמורה
לפרוק את הארגזים שלי בלבד, ולמען האמת זה היה די כיף.
- הבית- הבית מדהים. אין לתאר. בית הולנדי כזה, כמו בסרטים. עם שתי
קומות, ואח, וארובה, וגג רעפים. יש לנו שלוש מרפסות, שמהן נשקף נוף מדהים,
שכולל את הרי יהודה המרשימים, את השקיעה היפהפייה וגם שלושה ארבעה כפרים
ערביים (קצת פחות מרשים). בין היתר, בחצר יש מספר עצי פרי- רימונים, לימונים
ותאנים. ומעט אחרי שיורדים במדרגות
הגישה לבית, ישנה אפשרות גם לפנות לכרם היפהפה שלנו, שכולל בתוכו גם מספר
נדנדות (להתנדנד בין ענפי הגפן, זה לא קסום?)
- לצערי הרב, הבית לא שלנו. שכרנו אותו לשנה. ומה שזה אומר- אסור לנו
לפגוע או לפגום בו כלל, אחרת נצטרך לשלם את הנזק. ולכן, אנחנו לא יכולים
לחרור (אכן, לאחר שכתבתי "לחורר", התחוור לי שאין מילה כזו. אומרים
"לחרור") קירות על מנת לתלות תמונות, וגם לא להדביק נייר דבק
שיוריד את הצבע מהקיר. ולכן, אני לא יכולה לתלות את הפוסטרים והאלבומים של
להקות הרוק האהובות עלי, וגם לא את שלטי רבי נחמן המקסימים שלי. מאכזב, אבל
מה לעשות. למען האמת, ישנו פיתרון יחיד- להשתמש במסקינגטייפ, שהוא סוג של
נייר דביק אך חלש יותר. אני פשוט לא יודעת מהיכן להשיג אותו. יום אחד... אח,
חלום נשגב.
- ההתנחלות- כן, אני פשוט לא מסוגלת לנהוג כשאר שכניי ולנקוב במילה
"יישוב". לא, מבחינתי זו התנחלות! אני לא רוצה להיות סתם
"מתיישבת", אני מתנחלת! אני מניחה שזה בא מהתרסה שכזו. לא נורא,
תמיד הייתי דעתנית והפגנתית, תתמודדו עם זה, אחים יקרים. בכל אופן,
היישוב מקסים בעיני. על אף שבפי כל הוא נקרא "חור", בעיני הוא נחמד
מאוד. הוא לא ענקי, אבל גם לא פצפון כמו הקיבוץ ממנו באתי. הוא מתפרש לאורך, וניתן
לצלוח את כולו ברבע שעה לכל היותר. יש שני גני משחקים (בניגוד לקיבוץ, שם היה
"גן משחקים" שכלל מכונית נטושה שנצבעה בכחול, ושני ספסלי בוץ. מרשים.),
ישן וחדש. אחיי אוהבים להתווכח לאן ללכת. זה הולך בערך כך:
תומר:
"אני רוצה לחד-אש!"
תהילה:
"לא לישן!"
תומר:
"לא, לחדש!"
תהילה:
"טוב, לחדש."
תומר:
"בעצם אני רוצה ליש-אן!"
משהו כזה.
מלבד זאת,
ישנו מעין מועדון כזה לכל היישוב, ששמו "הרב תכליתי". מלבד היותו מרכז
תרבות של היישוב, הוא נושא עמו מטען רגשי לא קטן- הרב תכליתי הוא המקום בו נרצח
שלמה נתיב, ילד בן שלוש עשרה שפלסטיני חצה את ראשו לשניים באמצעות גרזן. עד היום
ישנם אנשים שקשה להם לדרוך שם.
- הקור- פשוט קר כאן, בגוש עציון. קפוא. מבחינת רוב האנשים עדיין קיץ,
אבל אני, שגרתי בדרום הרחוק עד לפני זמן קצר- לא מסוגלת להתרגל. ולכן אני
מגיעה לבית הספר עם מגפיים וצעיף- באמצע ספטמבר. בכיתה, המזגן נמצא בדיוק מעל
ראשי, ואני רועדת במשך כל היום, אלא אם כן אני מוכנה לתפוס אומץ ולכבות את
המזגן חרף מחאותיהן של התלמידות.
- ה"קניון" של בת עין- מי שעוד לא הבין, "בת עין"
הוא שמה של ההתנחלות בה אני גרה. נשמע לכם מוכר? עוד נגיע לנושא בהמשך. בכל
אופן, בבת עין ישנה מכולת קטנה וישנה, שלשם ההלצה נקראת בשם
"קניון". והיא בהחלט לא מזכירה קניון. אלא אם כן אתם אוהבים ללבוש
עגבניות.
- התבודדות- מתוקף היותי ברסלבית, אני משתדלת להקפיד בהתבודדות.
התבודדות היא פעולה בה אנו מתנתקים מהמתרחש סביבנו, ומתמקדים בשיחה עם הקדוש
ברוך הוא. בקיבוץ, לא היה פשוט למצוא מקום מתאים לעשות זאת. אך כאן מצויים
יערות בשפע. אני עדיין לא מוכנה להיכנס למעבה היער, ונאלצת לסבול מרעש
מכוניות ואוטובוסים המפר לעיתים את הריכוז. הסיבה לכך היא שלפני מספר שנים,
חסיד ברסלב מהיישוב, אב לשישה או שבעה, התבודד ביער ונרצח ע"י מחבלים.
השם ייקום דמו.
- הערבים באזור- והנה הגענו אליהם. ידידינו הטובים, בני דודינו היקרים.
חלקם נחמדים, אני מניחה, אך עד עתה לא יצא לי להיתקל ביותר מידי כאלו. בכל
בוקר, בשעה שלוש לפנות בוקר, בוקעות מהמסגד הסמוך קריאות "אללה
אכבר". באותו הרגע מצטרפים עשרות מסגדים לקריאה, מה שיוצר הרמוניה
מחרידה שדומה באופן מטריד לטקס גירוש שדים פגאני. אני לא מזלזלת, חס וחלילה,
אך אין ספק שהדבר טורד את מנוחתי (ואת שנתי, תרתי משמע). מלבד חמש התפילות
הקבועות ביום, מידי פעם נשמעות הטפות מהמסגדים, שמשתמשות במילים
"יאהוד" ו"יסראיל" כמוטיב חוזר. אני חוששת שזה לא אמור
לשמח אותי במיוחד. גם בכביש
יש היתקלויות רבות עם ערבים. למעשה, המכוניות הערביות בכביש כה רבות (ולא, אני לא
מזהה לפי ברית המילה של צינור המפלט או משהו, אלא לפי צבע לוחית הרישוי- צהוב
לישראלים וירוק או לבן לפלסטינים) עד שאני מוכרחה לצעוק באושר בכל פעם שאני מוצאת
מכונית ישראלית.
- האיסור להכניס ערבים ליישוב- בשונה משאר יישובי הגוש, בבת עין לא
תמצאו אף לא ערבי אחד. היישוב נבנה על טהרת העבודה העברית, והוא ממשיך כך עד
היום. הדבר לא נעשה מגזענות ברברית כפי שנשמע, אלא מסיבה אידיאולוגית. וניתן
להבין זאת. אם אני לא טועה, בכל היסטוריית היישוב התרחשו שלושה אירועים בהם
נכנס ערבי ליישוב. בפעם הראשונה נרצח החסיד. בפעם השנייה נרצח הילד. בפעם
השלישית, נכנס ערבי, ולא הספיק לעשות דבר (שאולי התכוון לעשותו ואולי לא),
מפני שכמה בחורי ישיבה הבחינו בו ונתנו לו כאלה מכות שסביר להניח שלעולם לא
יעז להיכנס שוב. כעת ברור למדי שכל כניסה של ערבי ליישוב פירושה התרסה ואף
איום ביטחוני. אצלנו לא שומעים ערבית, בכלל.
- המבוגרים של היישוב- המבוגרים, למען האמת, מקסימים למדי. כולם ערים
אלה לצורכיהם של אלו, ומנסים לעזור ככל האפשר. הנשים לבושות על פי רוב בבגדי
שכבות וראשיהן עטורים בשביסים ומטפחות מרשימים למדי. הגברים לבושים בבגדי
עבודה, או להיפך- בבגדים רשמיים שכוללים חליפה של חולצה לבנה ומכנסיים
שחורים.
- משפחות ששכלו בפיגוע- לוקח זמן לקלוט את שמות המשפחה של כולם כאן.
בימים הראשונים לא הכרתי אף אחד, ולכן דיברתי עם בנות אקראיות. עם אחת הבנות,
שמצאה חן בעיני במיוחד, הארכתי שיחה. שמה הוא דבורה פיגא. בסוף השיחה נזכרתי
לשאול אותה לשם משפחתה. והיא ענתה לי: "נתיב". שלמה נתיב, עליו
סיפרתי קודם לכן, היה אחיה. לאחר כמה ימים, כאשר שאלתי את הבנות כמה אחים יש
להן, ענתה לי דבורה: "אנחנו תשעה." ואני בטיפשותי, מחוסר מחשבה ולא
מתוך זדון, עניתי: "באמת? מוזר, חשבתי שאתם עשרה." זה היה נורא
ואיום, ורק כעבור דקה, כאשר קלטתי שעיני כל הבנות נעוצות בי בהאשמה, הבנתי את
גודל העוול. עדיין לא קלטתי כיצד לדבר איתה, ואני מקווה שזה ישתנה.
- הבנות- להפתעתי, התקבלתי בברכה ובחום. לא לקח זמן רב עד שמצאתי את
הקבוצה איתה אהנה להסתובב ולדבר. מחצית מן הבנות, לצערי, משויכות לקטגוריית
"הנוער המקולקל", עליה אפרט בהמשך. חברותיי אינן נוטשות אותי, על
אף היותי חדשה. הן מתקשרות בקביעות לשאול לשלומי, וכאשר אנו נפגשות הן מחבקות
אותי בחום. בשבתות אנחנו עולות לאזור של הרב תכליתי וכל המתקנים, ולעולם לא
משעמם לנו יחד. חששותיי התבדו ככל הנראה, מפני שנוח לי להיצמא במחיצתן והשיחה
זורמת וקלילה, ואני לעולם לא מוצאת את עצמי מחפשת נואשות אחר דבר מה לומר.
- הבנים- טוב, זה קצת מסובך. אני חוששת שהורמוני האהבה פורחים אי שם
בגופי, ואני לא שמחה על כך. כלל וכלל. לא היה קשה להכיר את הבנים. כל הנוער
מסתובב שם בחוץ, לעיתים אפילו בנים ובנות יחדיו, על אפם ועל חמתם של
המבוגרים. את מרבית הבנים דווקא לא חיבבתי כלל. מחציתם ערסים, כאלה שבטוחים
בכל מאודם שלעשן ולקלל זה מגניב. ובכן, זה לא. לשמחתי הרבה, מצאתי בכל זאת
כמה בנים שניתן לדבר איתם, ולצערי גיליתי שאני דלוקה על שלושה או ארבעה מהם
בו זמנית. מידי פעם אני מתבוננת בהם שוב וההידלקות חולפת. ואז היא חוזרת,
במלוא עוצמתה. אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה אהבה, וגם לא תשוקה. זו פשוט
התלהבות רגעית כזו מכך שבנים מדברים איתי. שהם פונים אלי מרצונם החופשי,
ומדברים איתי. אספר על הפגישה הראשונה עם הבנים-
הפעולות
ביישוב הן נפרדות, כמובן. לאחר אחת מן הפעולות הראשונות ישבתי לי בחוץ, מהרהרת בכך
שאין לי חברות ושסביר להניח שאשאר בודדה לנצח. כל הבנות היו בבניין הרב תכליתי,
מאזינות למוסיקת קריוקי גרועה. התקשרתי לחברה טובה לקבל שיחת, עידוד, ובעודה משקרת
לי על כמה שאני מקסימה ויפה וחמודה ושאין שום סיבה שלא יאהבו אותי- הבחנתי בחבורה
של חמישה בנים בגילי בערך מתקרבת לעברי. נלחצתי. אמרתי לעצמי שהלוואי שיחלפו על
פני ולא ישימו לב אליי, אבל בתוך תוכי פיללתי שייגשו אלי. והם אכן ניגשו. עדכנתי
בלחש את חברתי במרחש, והתחלתי לדבר שטויות במהירות. מכירים את זה שאתם נלחצים
ממשהו בזמן שאתם עושים משהו אחר? נגיד אוכלים גלידה ובאותו הזמן שומעים שהוריכם
מתגרשים, ומתחילים לאכול במהירות? אז זה מה שקרה לי. התחלתי לפלוט שטויות למכשיר
הטלפון, וצחקקתי מכל משפט רציני שחברתי אמרה. הבנים הגיעו. וזה התחיל.
"את
רוסיה?" אחד מהם שאל. צחקקתי כמו אידיוטית ואמרתי: "אהמ." (אלוקים,
זה היה מתוחכם). הם צחקו זה עם זה על הלחץ בו הייתי נתונה. אני בטוחה שמהצד זה
נראה מצחיק, אבל אותי זה לא הצחיק באותו הרגע.
"אז
את רוסיה, נכון?" חזר הנער ושאל.
הנהנתי,
והרמתי גבה בשאלה.
"טוז'ה
מיי," (גם אנחנו) ענה הנער. חברתי שמעה הכל והורתה לי לסיים את השיחה על מנת
שאתפנה לדבר איתם. סירבתי, ולחשתי לה שאני לחוצה ועוד לא מוכנה. היא שמרה על קור
רוח והמשיכה לדבר, עוצרת מידי פעם על מנת שאוכל לענות לבנים. אמרתי לבנים:
"מצטערת, אני באמצע שיחה." והם הלכו.
בליבי
פנימה פיללתי שיישארו. סיימתי את השיחה במהירות, ומבלי לקום מהספסל תרתי במבטי אחר
החבורה, שלא נראתה בשום מקום. נשענתי אחורה בכבדות והוצאתי אם פי ואוזניות, ושקעתי
לחלום ביטלסי עמוק.
"דביצ'קה!"
(ילדה!) נשמע פתאום קולו של אחד מהם, והם צצו שוב.
"שתו?"
(מה?) עניתי, וחייכתי.
"קק
דילה?" (מה נשמע?) הם ניגשו והתחילו לדבר איתי, שומרים על מרחק סביר.
הערב היה
נחמד מאוד (במיוחד כי בסופו אחד מהם התנדב ללוות אותי עד הבית, שהיה בהחלט רחוק),
הסתבר שארבעה מהם אכן רוסים. בכלל, יש כאן ריכוז מטורף של רוסים. וזה נחמד שיש עם
מי עוד לדבר על סרטי נוסטלגיה רוסיים כמו "נו פגדי" וקרוקודיל
גנה".
14. הנוער
המקולקל- והגענו לחלק העצוב למדי, אך הבלתי נפרד מחיי היישוב- הנוער המקולקל. כן,
אותם חבר'ה שמסתובבים בלי כיפה, עם גופיות, מעשנים ליד בית הכנסת בשבת ולא שומרים
נגיעה. תופעה מצערת של ילדים שגדלו בבית חונק מידי, לטעמם. חלקם באמת ילדים טובים,
אני רואה. חלקם באמת מסוגלים עוד להתחזק, ולהפסיק עם התהליך המסוכן בו הם נמצאים.
אך חלקם, בעיקר אלה המצטלמים כאשר הם מתנשקים או מחבקים זה את זו, ומעלים בגאווה
את התמונות לפייסבוק בצירוף הכיתוב "אחלה נוער חרה (אכן, חרה, לא חרא)
מבוגרים"- אותו חלק עבר את השלב בו המצב הוא כבר בלתי הפיך. וזה מצער.
15.
בייביסיטר- היות ואני מרבה לקחת את אחיי לגני המשחקים, רבות מהאמהות שמות עלי את
עינן. וכך יוצא שמאז הגיענו ליישוב, עשיתי כבר שמונה או עשרה בייביסיטרים. לצערי
הרב, בייביסיטר ביישוב שונה מאוד מבייביסיטר אצל הציבור החילוני. תנו לי לנחש כיצד
אתם נוהגים לעשות בייביסיטר- יושבים לכם על ספה במשך שעתיים תמימות, מתבוננים
בטלוויזיה, מוציאים מהמקרר אוכל כאוות נפשיכם ובסופו של דבר מקבלים שמונים שקלים
עבור השעתיים הללו. מובן שלא אצל כולם זה מה שקורה, אבל חרף מחאותיכם הצפויות, אני
יודעת שכך אצל הרוב. ובכן, ביישוב שלי, אני מגיעה בסביבות אחר הצהריים לקראוון קטן
ורעוע. בתוך הקראוון שוהים באותה העת ארבעה או חמישה זאטוטים מצווחים, ואם צעירה
שממהרת לזרוק את העולל שבהם לזרועותיי, מפריחה נשיקות לעבר ילדיה וזורקת לעברי
"בהצלחה" חרישית. ובשלוש השעות הבאות עלי לקחת אותם למגרש המשחקים,
להחזיר אותם הביתה, לבשל ארוחת ערב, להאכיל אותם, לקלח ולהשכיב לישון. ועל כל זה,
מקבלים חמישה עשר שקלים לשעה. לא מדהים, אבל מאתגר. אין ספק שאתרגל להיות אמא
במהירות.
16. אין לי
פסנתר. אין לי. כמעט בכל בית ביישוב יש פסנתר, ורק לי אין. ואני כל כך חייבת. כל
כך. לא ארחיב, רק אומר שהיום בו אקבל פסנתר יהיה היום המאושר בחיי.
17.
טרמפים- מסוכן, בלתי אחראי. כל האזהרות הללו נשמעות לא מעט בין כותלי ביתי. למעשה,
אמי עדיין בטוחה שאכן שעיתי לבקשתה, וכעת אני נוסעת לבית הספר באוטובוס המקרטע
והאיטי, וגם חוזרת. אך מה שאמא לא תדע, לא יזיק לה. מה לעשות, טרמפים הם חלק בלתי
נפרד מהחיים בגוש עציון. יש מספר אוטובוסים, אך לא מספיק ולא בתדירות גבוהה כלל.
ולכן- פשוט אין ברירה אלא להשתמש באופציה המסוכנת אך היעילה והחסכונית- לעלות על
מכוניותיהם של אנשים זרים.
18. משטרה
וחיילים- משטרה זה נהדר כשאתה גר בעיר. אתה רואה ניידת, וסמוך ובטוח שהנה, היא
בדרך לנקות את הרחובות מפושעים וגנבים. אך כאן, לצערי הרב, איבדה הפונקציה של
המשטרה את משמעותה. המשטרה נכנסת באישון לילה ליישוב, ופשוט עוצרת אנשים אקראיים,
לפי הוראות השב"כ. כאשר נזרק בקבוק תבערה סמוך ליישוב, נשלפו ילדים בני 12
ממיטותיהם ללא רחם, ולקול צרחות אימותיהם. וכל זה- על לא עוול בכפם. זו הסיבה
שבגללה אני מבחינה במספר אנשים יורקים הצידה בחשאי עם היכנס הניידת ליישוב. וצר
לי, אך איני מסוגלת להאשים אותם.
החיילים,
לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. בשער היישוב עומדים מספר חיילים על מנת לבדוק את
הנכנסים. ביישוב עצמו מסיירים גם כן כמה מהם, ובכל צומת בגוש ניתן למצוא שניים
שלושה חיילים שעומדים על המשמר. על אף הדלפתה השקרית של התקשורת- על כך שהחיילים
שונאים מתנחלים ואנחנו זורקים עליהם אבנים- החיילים אוהבים אותנו, ואנחנו פשוט
מעריצים אותם. ילדים רצים אחרי ג'יפ צבאי וצועקים: "חיילים! חיילים!"
המבוגרים והקשישים ניגשים לדבר עימם בכל הזדמנות, ונערות בגילי, בדיוק כמוני,
מסמיקות בעונג בכל פעם שאחד מהם שולח לעברה את חיוכו הצחור והגאה. אני פשוט אוהבת
חיילים. אני אתחתן עם חייל, כך החלטתי.
19.
החדשותיות של היישוב- אני בטוחה שכמה מכם שמעו את השם "בת עין", בייחוד
בחודש האחרון, הלא כיכבנו בחדשות 24 שעות ביממה. ציינתי כבר קודם לכן את הסיבה-
חוסר ההתמצאות של השב"כ מביא לידי שפיטת ילדים קטנים שלא שמעו ולא ידעו דבר,
במקום לתפוס את הפושעים האמיתיים. וזה, ואמרותיהם המסיתות של הפוליטיקאים
("יישוב כמו בת עין צריך להיקרא ארגון טרור"/אחת מאמרותיו של השר
אהרונוביץ' לפני כשבועיים)- גורמים לציבור לשנוא אותנו אף יותר, ועל זה, זכרו,
נחרב בית המקדש. שנאת חינם.
20. בית
הספר- לא אפרט יותר מידי. רק אגיד שאני לא לחלוטין מרוצה ממנו. מרבית הבנות
מתלבשות בצורה שלא הייתה מביישת חשפנית בהתפתחות (סלחו לי על הבוטות). כלומר-
חצאית קצרצרה שבקושי מכסה את הישן, שרוולים שמזכירים גופייה וכמעט- מחשוף. חלקן
נורמאליות, כמובן, אבל הרוב לא. מצאתי לי את החברות שיהיו לצידי במהלך השנה, והן
אכן חביבות, אם כי אני מעדיפה בהרבה את הבנות בבת עין, שם מעמדי הוא גבוה ובלתי
מעורער. המורות סבירות, אני מניחה. במתמטיקה אין לי בעיה, אני בחמש יחידות,
וגיליתי שאני מהמצטיינות בהקבצה של חמש יחידות באנגלית,
להפתעתי. נו, שיהיה, מי אני שאתלונן.
21. ההליכה
ברגל לבית הספר- בית הספר לא רחוק. הוא נמצא במרחק של כחמישה קילומטרים מהיישוב.
הבעיה היא שכארבעה קילומטרים מתוכם כוללים עלייה אתגרית. ובכן, לשם הספורט, החלטתי
ללכת בכל בוקר מהבית לבית הספר מבלי להיעזר באמצעי תחבורה, ולהפתעתי- אף שמרתי על
כך עד עכשיו. אני מקווה שאתמיד ושלא אפסיק גם במהלך החודשים הקרובים. אז מה אם אני
קמה שעתיים לפני תחילת הלימודים, ואז מה אם אני מגיעה מזיעה ומתנשפת לבית הספר-
בשביל היופי צריך לסבול, מכירים?
22.
התפילות- קמים ויושבים. קמים ויושבים. לא הבנתי דבר בימים הראשונים. אומנם הכרתי
את התפילה, אך לא את דיני הכריעות, השתחוויות, קידות, עמידות וישיבות. ולכן, עד
שלא אלמד- יהיה עלי פשוט "לזרום" עם מעשי הכיתה, ולא להיקלע לפאדיחות
מיותרות.
23. הפאות
של אחי- אתמול, לאחר שנים של תחנונים ובקשות, הסכימה אמי לספר את אחי- ולהשאיר לו
שתי קווצות שיער בלונדיניות ועבות. בבית הספר הקודם, הותקף אחי לא פעם מחמת הכיפה
שעל ראשו. לכן, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה קורה לו היו לו פאות. זה היה עלול
להיגמר ברע. אבל כאן, היות וכמעט לכולם יש פאות- למה לא? אחי כל כך שמח, וגם אני,
למען האמת. העיניים הכחולות והיפות שלו מודגשות כעת, והוא נראה פשוט מקסים.
24. מחשבות
על בקיבוץ- אין מנוס מכך. אי אפשר שלא להתגעגע קצת למקום הקודם. קשה לי, לעיתים,
לחזור הביתה לארוחת הצהריים ולחשוב שבשעה זו, לפני פחות מחודשיים, הייתי נכנסת
לחדר האוכל, לוקחת מגש, מעמיסה עליו מכל טוב (טוב? רע, אולי) ומתיישבת לאכול בחברת
חבריי. קשה לי בלעדיהם, באמת. אני משתדלת להעלות לפייסבוק תמונות על מנת לעדכן
אותם בנעשה, אבל זה פשוט לא מספיק כדי לשמור על קשר טוב. הלוואי והקשר יישמר ולא
ינותק, כי אני לא אסבול את זה.
________________________-
זהו, נגמרו
החפירות, לשמחתכם!
אני
מבטיחה, בלוג יקר שלי, שכעת אכתוב כאן בקביעות.
לא אפקיר
אותך עוד.
שבת שלום,
שנה טובה,
שלכם,
בקריצה שובבה,
זרובי.
__________________
הערה- הפוסט נכתב ביום שישי האחרון כמסמך וורד, אך עקב אילוצים הועלה רק היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
