מילים מסוכנות

ארז היה ילד עליז מאוד. הכל הצחיק אותו. פעמים רבות הוא נשלח החוצה מהכיתה בגלל הצחקוקים שלו. עם זאת, זה לא הפריע לו לעבור בהצלחה דרך בית ספר ואוניברסיטה. והוא נהיה בנקאי – זוטר מאוד בהתחלה.

העבודה היתה אחראית מאוד וכולם בבנק התנהגו ברצינות מרבית. פעם ארז התבדח על האורך המופרז של מרבית הטפסים וכולם הביטו בו בגועל כאילו הוא היה איזה רפש. זה שינה את עמדתו והוא נעשה רציני כמו כולם. מהר מאוד הוא שכח איך מחייכים. הוא הפך לאדם מאוד עצוב ואומלל.

בכל שנה בבנק היו פחות ופחות לקוחות. בעוד שנה, אם הכל ימשך כמו כעת ושום דבר לא ישתנה, הבנק בטח יפשוט רגל. אף אחד לא ידע איך לפתור את הבעיה החמורה.

זה עשה את ארז עוד יותר קודר ועצוב. הוא זכר את הזמנים כאשר הוא היה מאושר והיה יכול לחייך. הוא ניסה לעשות זאת, אבל לא הצליח. הוא אפילו ניסה עם הידים שלו לתת לשפתיו צורה של חיוך, אך כשהוא הביט במראה, נבהל ממה שראה שם – רוצח אכזרי עם עיניים ריקות מכל רמז של שימחת חיים הביט בו, מבצע חיקוי עלוב של חיוך, כאילו רק עכשיו רצח מישהו ונהנה מכך. פיטר הבין שהוא איבד את יכולתו שלו לחייך. למרות שהוא חיפש את החיוך בחייו, הוא לא הצליח למצוא אותו בשום מקום.

יום אחד, לתוך הבנק נכנסה ילדה בת כעשר. היא רננה לעצמה איזה שיר עם מנגינה מצחיקה. הבנקאי שישב ליד הדלת שם אצבע מראה על שפתיו ואמר,"ששש." אבל הילדה רק חייכה אליו וקדה קידה. האיש עשה עם האצבע "לא-לא-לא", והמשיך לעבוד. הילדה הוציאה לשון והמשיכה לשיר, בקול אפילו יותר רם, והפעם גם תיבלה את הזמרה בריקוד שברובו היה מורכב מסיבובים סביב עצמה. לא היה לה בכלל איכפת מה הפקידים חושבים עליה – היא נהנתה מהחיים.  

ארז לא הבין למה, אבל פתאום הוא התחיל להרגיש טוב יותר, העצב נסוג ובמקומו נכנסה לתוכו שמש. זו הייתה הרגשה כל כך מוזרה שארז לא זכר איך אותו יום הסתיים. הוא החליט ללכת הביתה ברגל.

ליד הבנק הוא חלף על פני חלון ראווה גדול והפנה אליו את מבטו. ואז הוא עצר כאילו פגע בו ברק. ארז הביט אל החלון ושם ראה את התשובה להרגשת השמחה שלו. הוא ראה את החיוך.

זה היה חיוכו.

הוא ניסה לעשות פרצוף רציני ואז לחייך שוב. הוא הצליח. ניסה שוב. כן, הצליח שוב. הוא מצא את החיוך שלו מחדש!

ארז רץ בחזרה אל הבנק, פרץ למשרדו של המנהל וצעק, "אני יודע איך להביא את כל הלקוחות של הבנק בחזרה אלינו."

חצי שנה מאוחר יותר היה ניתן להיכנס לבנק, לעמוד בתור ארוך ולהגיע עד לבנקאי אשר היה מברך את הלקוחות עם חיוך כל כך אמתי, עד שלא היה אפשר שלא לחייך בחזרה.

לא היה צריך לחשוב פעמיים אם רוצים להמשיך לעבוד עם הבנק הזה או לחפש אחר.

משבר כלכלי – איזה צירוף מילים נוראי. מצד אחד "משבר", שזה רע לכולם. (טוב, אולי במידה פחותה עבור אלו שיצרו אותו). ומצד השני "כלכלי", שזה בוודאי רע לכל אלו שמהם המושג המעורפל הזה שואב זמן וכסף מבלי להבטיח משהו, חוץ ממשבר מידי פעם.

כאשר צירוף מילים זה מתחיל לצוץ בעיתונות (וזה קורה כמעט מידי שנה), אנשים מגיבים בכך שמנסים לקנות פחות. ובוודאי אף אחד לא יסכים לשלם יותר כסף עבור אותו מוצר. אז מה כבר יכולות לעשות החברות החכמות, כאשר עלות הייצור שלהן גדלה (הרי המשבר הכלכלי משתולל בחוץ, לא?), אבל הן לא רוצות לשנות את תווית המחיר? הממם, אני חייב לחשוב... לא, איני מצליח להגות איזה פתרון – שאלה זו קשה מאוד.

בדרך כלל בזמן שאני חושב, אני אוהב לנקות את עדשות משקפיי. אני לא יודע למה, אבל כל פעם שאני מרשה לידיי לעסוק במשהו, זה משחרר את ראשי למחשבות עמוקות. אז כרגע אני צריך נייר טישו עבור המשקפיים שלי. איפה הוא? אה, הנה.

אני מוציא דף אחד, מנקה את משקפיי במשך כמה שניות, מנער את הדף מאבק ומנסה להכניס אותו חזרה לתוך הקופסה. בדיוק אז, אני שם לב כי על אריזה כתוב: "עשרים ושמונה ניירות טישו לא משומשים. לא להחזרה אחרי פתיחת האריזה."

האם זה לא מוזר? רק עשרים ושמונה. אני זוכר שבשבוע שעבר זה היה שלושים – הכלב שלי החליט לשחק עם חבילה אחת, קרע אותה ואת הניירות ופיזר הכל בבית, כך שהייתי צריך לאסוף את מה שנשאר שלם ואת הקרעים. בזמן האיסוף שרתי לעצמי: "דף אחד לפח, שלושה חלקים של דף שני לפח, חתיכה קטנה של דף ראשון לפח, דף שלישי..." ואני זוכר בוודאות שהמילים האחרונות בשיר הזה היו: "שאריות של דף שלושים לפח." אז מה קרה לאותם שני הדפים שמישהו החליט לא לכלול באריזה?

התשובה הייתה מתחת לשורת כיתוב הראשונה. ראיתי אותה ממש במקרה כאשר כמה טיפות של הקפה נשפכו על הקופסה – הטיפות פעלו כמו זכוכית מגדלת שבעזרתה ראיתי את האותיות הקטנות והצלחתי לקרוא: "בשל העלייה חסרת התקדים ובושה במחירי הנייר, צמצמנו את מספר הדפים במקום להעלות את המחיר. תיהנו מקינוח האף הפורה, אבל תשתדלו לא להעיר את שכניכם, כדי שהם לא ינסו לתבוע אותכם ואותנו!"

עכשיו הכל ברור: אחרי שראיתי קופסה עם עשרים ושמונה ניירות טישו במקום שלושים שאליהם הורגלתי, הבנתי מה החברות עושות כדי לא לעלות מחיר המוצר למרות גידול בעלויות ייצורו – הן נותנות שני פריטים פחות.

הייתה זו שעת הערב, לכן החלטתי לוודא את נכונות המסקנה שלי דרך בדיקת עיתון הבוקר – ובטוח כמו השמש שזורחת במזרח (לפחות ביום קיצי ללא עננים, אחרת לא רואים אותה ואי אפשר לקבוע בוודאות מקום זריחתה), היו בו שני עמודים פחות. לא כל כך אהבתי שחסכו דווקא בעמוד הראשון והשני, אבל שיהיה. מי צריך חדשות? אני יכול לשמוע אותן גם בטלוויזיה.

ובכן, הטלוויזיה. האם יצא לכם לראות את ערוץ עשרים ושתיים ללא פס של שתי השורות למטה, אותן השורות שבהן רצות החדשות הטריות ביותר בזמן שעל המרקע מראים אירוע בודד או פרסומות? אז זהו זה – הסירו את שתי השורות האלו. אתמול הן עוד היו מתחת לתמונה הגדולה, רצו להנאתן לרוחב המסך, מביאות את זוועות העולם לאנשים. אבל היום הן כבר נהיו קרבן לחסכון.

הרגשתי פתאום מחנק ללא מנת החדשות היומית שלי והחלטתי ללכת לקניון לראות אם אוכל למצוא שם משהו חדש. אבל כאשר יצאתי לרחוב, לא הצלחתי להשיג שום מונית. לאחר שחקרתי את הנושא, ראיתי שכל המכוניות בכלל הפסיקו לנסוע. אבל זה היה הגיוני – לנסוע עם שני גלגלים פחות מהרגיל, זו באמת מלאכה קשה מאוד.

פתאום משהו דמוי רכב ארוך מאוד עבר לידי. הסתכלתי אחריו וראיתי סמלים של אליטליה – חברת התעופה האיטלקית. הבנתי אז שאני רואה מטוס שצמצמו לו שתי כנפיים, אבל הוא מנסה בכל זאת איכשהו להגיע לרומא. חשבתי שזה מאוד לא אופייני לחברות התעופה, במיוחד הסדירות – לעשות כל המאמצים ולהביא את האנשים ליעדם בכל מחיר – אבל החלטתי לא להיות מופתע והמשכתי להתקדם ברגל בכיוון יעדי.

כשהגעתי לקניון, ראיתי שהוא נראה שונה – לאחר ספירה קצרה, הבנתי שמה שתמיד היה בניין בן שלוש קומות, נהיה כעת נמוך בשתי קומות.

בפנים, האנשים התרוצצו בכל הכיוונים, לא יכולים להירגע שלא מצליחים למצוא חנויות של הקומה השנייה והשלישית. הנועזים במיוחד ניסו לעלות במדרגות אבל נתקעו בתקרה שחסמה מעבר מעלה. ראיתי אישה אחת רצה וצועקת, כי היא איבדה את התאומים שלה. באמצע הקניון, על שרפרף, ישב גבר ובעצב רב שאל את כל מי שעבר על ידו אם יסכימו לקחת אותו אליהם הביתה. עצרתי לידו להבין לפשר הבקשה המוזרה. ההסבר היה קצר: "כי אין לי יותר בית. בממשלה החליטו שצריך לחסוך בהוצאות עירוניות וביטלו שתי ערים. אני גרתי באשדוד, אבל היא חֻסּכָה. בבקשה קח אותי לביתך..."

רציתי לצחוק, אבל העניינים הפכו מטורפים יותר ויותר כאשר שתי כניסות נמחקו מן הקומה הראשונה של הקניון.

החלטתי לחזור הביתה. אבל בדרך לשם, גיליתי שמישהו החליט לחסוך על שתי רגליי היחידות. לא הייתה לי ברירה, אלא לזחול הביתה.
אשר לא היה במקומו – ביתי ובית השכן פשוט נמחקו מקיומם. לא נשאר אפילו רווח בין הבתים שהיו לצדדים, כאילו ביתי לא היה קיים מעולם.
רציתי להתעלף, אבל לא יכולתי לעצום את עיני כי לא הצלחתי למצוא את זוג העפעפיים שהיו לי.
הרגשתי ששנתיים האחרונות של חיי אוזלות במהירות...

* * *

בערוץ עשרים ושתיים סיימו את המהדורה המיוחדת שלהם, אך ברצועת הכיתוב התחתונה המשיכו לספר על החדשות החמות ביותר. לא ממש הסתכלתי על זה, אבל עצם הקיום של הפס התחתון איכשהו הרגיע אותי. הרמתי עיתון הבוקר – כרגיל, לא היה שום דבר מעניין או חדש בדף הראשון או השני שלו. הכל כרגיל, ובכל זאת...

תפסתי את עצמי חושב, "אני כאן". כאילו, אני חזרתי מאיזה מקום אחר. למה אני מרגיש כך? בדקתי את הזיכרון שלי. אחרי שחזרתי מילדות וימי הנוער, ניגשתי לתאי זיכרון של היום. הדבר האחרון שמצאתי שם, היה שהדס דיברה איתי. היא אמרה שהיא חושבת שעכשיו לא הזמן הנכון להביא ילדים לעולם – אין לנו בשביל זה כסף. אמרה ויצאה למטבח, משאירה את ההכרעה בנושא בידיי.

לא רצינו הרבה ילדים, שניים היה טוב. אבל כל שנה קרה משהו, שבגללו היינו דוחים את תחילתה של הגדלת המשפחה – פעם סיום לימודים, פעם עבודה חדשה. והפעם המשבר הכלכלי. עם הוצאות גידול ילדים כל כך גבוהות, אולי באמת כדאי שנחסוך ונחכה?

הסתכלתי שוב על הטלוויזיה, אחר-כך על העיתון וחשתי אי נוחות, כאילו משהו בראשי ניקר לי. ניסיתי להבין מה גרם לי להרגיש כך, אך לא הצלחתי. חשתי רק שאיני מוכן לדחות עוד את הרחבת המשפחה. זה לא הדבר הנכון לנסות לחסוך בו.

קראתי להדס ואמרתי: "יקירתי, אני לא יודע איך, אבל אנחנו נצליח לגדל ילדים. המשבר הכלכלי לא ישבור אותנו. אנחנו ננצח אותו."

גיל: 5

צורת התקשורת: לספר או ללחוש סודות, כאשר הצורה השנייה תופסת יותר משבעים אחוז מהזמן.

הנושא: לבנים יש זה, אבל לבנות יש זו. לטלטאביז אין כלום.

משך ממוצע: שלושים דקות.

משך מינימלי: עשר דקות וזאת רק אם הפה עסוק בלעיסת הממתק.

כאשר כועסים: חמש-עשרה דקות של לחיים נפוחות בלי להוציא מילה, עיניים שולחות ברקים;

מושכים בשערות של מי שהפסיק להסתכל עליך;

מושכים שוב אם עדיין לא מסתכלים;

אם גם זה לא עוזר, מנסים לירוק או לנשוך;
"אני לאימא שלך";

"אתה בעצמך כזה;

"תן לי את הבובה שלי".



גיל: 15

צורת התקשורת: הליכה צד בצד, כאשר השיחה מתבצעת רק דרך הטלפון הנייד. מצלמים כל מה שזז ושולחים תמונות / סרטים זה לזה בליווי הסבר קצרצר (משפט מעל שתי מילים נחשב לא ברור ובגדר של "בל יעבור". שתי מילים רק במידת הצורך. מילה אחת גם לא ממש הכרחית, אותה מחליפים בקלות כמה סימני שאלה או קריאה. חוקרים במכון ויצמן למדע גילו לאחרונה שיש משמעות לכמות הסימנים האלו והסדר שלהם, אבל הם טרם הצליחו לפענחה בגלל חוסר התקציב). דוגמאות בסיסיות ביותר: "ואו", "ראית", "איזה בחור", "שאפו", "וזה?", "ואלה". לגבי סמיילים אין הגבלת כמות, חוץ הגבלת מינימום שעומדת כיום על שלוש סמיילים לכל מסרון ולא פחות משלוש מאות ליום שיחות בודד.

הנושא: שמלה וארנק הטובים ביותר בקניון השבוע. לחלופין, מי הבחור החם החדש, וחבר של מי הוא יהיה. לפעמים גם – מי הציע למי חברות. לגמרי לפעמים – מי ומי הפסיקו להיות חברים ומי הפריע להם. לפעמים מאוד – מי מוצא חן בעיני מי. ולחלוטין לפעמים, אך לא יותר משלוש פעמים באותה שיחה – באיזו חנות יש נעליים יותר שוות.

משך ממוצע: שעה וחצי (ארבע פעמים ביום).

משך מינימלי: חמישים דקות (ארבע פעמים ביום).

משך מינימום שלא יאומן (כאשר במקביל משוחחים דרך המסנג'ר עם אותו האדם): ארבעים ושלוש דקות.

כאשר כועסים: הימנעי לגמרי מכל תקשורת רגילה לשעתיים לפחות;

אם את לא רגילה לסבול כל כך הרבה זמן, תתחילי עם חמש דקות;
תסתכלי על הסלולרי בצורה מהפנטת עד שהוא ישתכנע לצלצל;
חייגי וסגרי מיד לפחות שלושים פעמים בשעה הראשונה וכפליים בשנייה.
אז הר הגעש מתפרץ כאשר את מקבלת את הצלצול, והסלולרי נהיה רטוב לחלוטין כי את לא מאפשרת לאוויר להיכנס בינו לבין האוזן שלך במשך שלוש שעות. ואז מתחילות הפרידות ובשעתיים הבאות הסלולרי מרטיב את האוזן השנייה.



גיל: 25

צורת התקשורת: טלפון בעבודה בזמן העבודה.

הנושא: עם מי הלכת אתמול למסיבה. עם מי הלכת מהמסיבה. את מי פגשת היום. עם מי תלכי למסיבה היום. עם מי...

משך ממוצע: שעה אחת (שמונה פעמים ביום – יותר אי אפשר כי נגמר יום העבודה).

משך מינימלי: עשרים ותשע דקות (פעמיים ביום). התקשרויות קצרות כל כך קורות במקרה של פגישות עבודה במשרד במשך כל היום ואז רק כי פשוט לא נעים לדבר בפני כולם.

כאשר כועסים: "אני לא אגיד לך את מי ראיתי אתמול..." המשפט הזה נאמר לפחות שלוש פעמים בנימות שונות שנעות בין זלזול לחוסר אכפתיות ועד למעוררות סקרנות, ואחריו מגיע סיפור קצר (שלושת רבעי שעה עד לשעה ורבע) על מי שפגשת. לבסוף מגיע הנושא החשוב באמת של המכירה המיוחדת אשר שמעת עליה ממישהי במשרד. שיחת טלפון כזו בדרך כלל לא נמשכת יותר משלוש שעות, כמעט בטוח לא מגיעה לארבע ונדיר שתעבור חמש. רק במקרים של שביתה בעבודה, כאשר רשמית אין מה לעשות, השיחה יכולה לגלוש לשעות מעבר לכך אך לא יותר מאורך יום עבודה, כמובן, אלא אם אישרו לך לעבוד שעות נוספות.



גיל: 35

צורת התקשורת: טלפון מהבית אחרי שחזרת מהעבודה והכנת הכל לכולם.

הנושא: כיצד לפתור בעיה במתמטיקה שהבן שלך ביקש ממך לעזור לו, ומהיכן להשיג כסף להחליף הונדה סיוויק שלכם למשהו חדש יותר. לפעמים את מדברת גם על משהו שקצת מפריע לך: מדוע בזמן האחרון בעלך צריך לחזור מאוחר הביתה כל כך הרבה פעמים. לא שתוספת הכסף תפריע לכם, אך את מתחילה להרגיש בודדה.

משך ממוצע: שלושת רבעי שעה, לפעמים פעמים לערב אחד.

משך מינימלי: אפס אם את התעכבת בעבודה וכרגע את עייפה מדי אחרי שעזרת לילדים בשיעורי הבית שלהם, האכלת אותם, כיבסת וגיהצת הכל והכנת ארוחות בוקר לבעלך וילדים ליום מחר.

כאשר כועסים: לאחר כמה שנים של גידול בני נוער, את למדת איך לא לכעוס על אחרים – את פשוט לא שומעת שום דבר שיכול להרגיז אותך. לא ששמיעת דברים רעים הייתה אי פעם מספיק מפותחת אצלך.


גיל: 45

צורת התקשורת: טלפון נייד מרומא שלשם את "קפצת" לביקור קצר של "לילות לבנים". את הרגשת שאת חייבת להגיע לשם אחרי שהילדים שלך אמרו לך שלמרות שהחברה החדשה שלו בגיל שלהם, בעלך לשעבר הוא עדיין האבא שלהם והם ימשיכו לבקר אותו.

הנושא: ויטוריו ומזרקות, לואיג'י, מזרקות וקטנועים, מרצ'לו, מזרקות, קטנועים ואָמוֹרֶה!

משך ממוצע: תלוי אם את מדברת מהמזרקה או הקטנוע (לא, לא שכחנו "מאָמוֹרֶה!" אבל למי יש זמן לטלפן אז?) – משהו כמו חצי שעה עד שלושת רבעי שעה.

משך מינימלי: עשר דקות ורק במקרה שאת ממתינה שהוא ישלם את החשבון או שיביא את הקטנוע.

כאשר כועסים: "את לא מבינה כלום באהבה. אני בטוחה שבגלל זה בעלך עזב אותך..."


 
גיל: 55

צורת התקשורת: סקייפ - אחרי שבנך נסע לדרום אמריקה והבת שלך הצטרפה אליו בתאילנד, את החלטת שאת לא יכולה לזוז מהמחשב כי אחד מהם היה יכול להתקשר אליך. למרות שזה היה לפני חמש-עשרה שנים, את עדיין חוששת שהם יכולים להתקשר אליך דרך התכנה החכמה, כך שבינתיים את משוחחת דרכה עם החברות שלך שגם למדו על המדיה הזו בגלל ילדיהם, שרצו לראות את העולם. כמובן שהיום את משתמשת בסקייפ שמותקן אצלך בטלפון נייד. כך את בטוחה שלא תפספסי שיחה מילדיך ולא משנה דרך מה הם יחליטו להתקשר אליך. רק שיעשו זאת.

הנושא: איפה המקום הטוב ביותר לעשות מתיחת פנים.

משך ממוצע: שש-שבע שעות. כמובן שאת לא משוחחת ללא הרף – בזמן המתנה לתשובה, את מצליחה לתת הוראות לעוזרת הבית שלך על איך לנקות את הבית ומה להכין לארוחת ערב, את מספיקה ללכת לבית קפה לארוחת בוקר ולאחר מכן למכון יופי לתקן תסרוקת שלך ולשייף עוד קצת ציפורניים. חזרה בבית, את משוחחת חצי שעה על כמה שאת עייפה ואז את הולכת לראות תכנית הטלוויזיה על דיאטה חדשה, שבה שורפים קלוריות באמצעות שרירי הפה – כל מה שעלייך לעשות כדי לרדת במשקל, זה לשוחח.

משך מינימלי: לאחר שלמדת על הדיאטה החדשה, שרק בעזרת שיחה ניתן לרזות, את מחליטה לעסוק בה לפחות שמונה שעות ביום. ברור שאת צודקת כאשר מניחה שלא משנה איך משוחחים – בטלפון או דרך סקייפ או עם מעצב שיער – אז את עושה את טיפול בפטפוט היומי שלך בקנאות, מאמינה שביום או ימיים מאזני האמבטיה שלך יחליטו להראות לך מספר שונה מזה שאת התרגלת אליו במשך חמש השנים האחרונות.

כאשר כועסים: כועסת? ולא מפטפטת? למה שתעשי לעצמך משהו  כל כך רע? לא לפטפט משמע לא לרזות, ואז את לא תאבדי את עודף המשקל שלך. לכן בחכמה רבה את מעדיפה לאבד את הכבוד העצמי שלך בכך שלא תעני למשפט החצוף "את לא נשמעת טוב היום". במקום זאת את רק משתמשת בסמל של סמיילי עצוב בתור תשובתך.


גיל: 65

צורת התקשורת: "פייסבוק" – לאחר שהנכדים שלך החליטו להיות חברים שלך באתר זה לפני זמן מה, את מתחילה ליהנות מכך שכל הצעירים מציעים לך את ידידותם. הם עושים זאת משום שבאתר כתבת שגילך הוא זה שבו את מרגישה את עצמך. לא שזה משנה יותר מדי, הרי הגיל שבו את הרגשת בזמן הרישום לא היה שונה בהרבה מגילך הביולוגי, אולי רק באיזה חמישים שנה, אבל למה להיתפס לקטנות.

הנושא: בפייסבוק, את בעיקר מתקשרת על ידי כתיבה "וואו, איזו תמונה." לאחר בדיקת עשרה אחוז מהפעילות של 2475 חבריך, את מרגישה שאת יכולה לגשת לפורום השני שלך – פורום הכתיבה שבו גילית שאת יודעת לכתוב שירה. כאן יש לך הרבה מאוד חברים אשר כמוך, יש להם המון זמן פנוי, כולן כותבות שירה ורוצות לכתוב על המשפחה שלהן. אתן מספרות אחת לשנייה על הנכדים הרעים של השכנים שלכם. אז את כותבת על הילדים הנפלאים של ילדייך. ואז, כמובן, את מוסיפה כמה (100-200) שורות על המתנה הנוספת שקנית להם וכמה שאת בטוחה שהם יאהבו אותה.

משך ממוצע: חצי יום.

משך מינימלי: אף לא שנייה במשך שבוע.

כאשר כועסים: "השיר שלך הוא לא כל כך טוב הפעם", "הנכד שלך...!"

גיל: 75

צורת התקשורת: טלפון או פטפוט במרפאת בזמן המתנה לשיחה שבועית עם הרופא.

הנושא: מה אכלת אתמול ומתי בפעם האחרונה הוצאת את זה החוצה.


משך הממוצע: זה תלוי בכמה זמן יש בין הסדרה האהובה שלך לאופרת סבון (נטולת סבון, אופרה או הגיון) הטובה ביותר המשודרת פעמיים ביום להוציא ראשון, שלישי, רביעי, שישי ושבת.

משך מינימלי: בכלל לא במשך שבועות.

כאשר כועסים: אתה מספר על הכאבים שלך פעמיים בזמן שיחת הטלפון אחת ואומר שאתה צריך ללכת כאשר הצד השני רוצה לספר לך על הבעיות שלו. (כאילו שלמישהו חוץ ממך יכולות להיות בעיות אמתיות.)


גיל: 85

צורת התקשורת: טלפון.

הנושא: מי עוד יפסיק להתקשר?

משך ממוצע: חמש-עשרה דקות. (וזאת רק בפעמים שמישהו מזכיר לך לטלפן).

משך מינימלי: אף שיחה במשך שנים.

כאשר כועסים: אין בעיה. אתה שוכח שאתה כועס בזמן שלוקח לך להרים את הטלפון.


גיל: 95

צורת התקשורת: עיתונים – באחד כותבים על זה שאתה צעיר בין אלו שיש להם חיים ארוכים, באחר טוענים שגילך עדיין לא כזה שצריך להתפלא ממנו, שלישי מסביר את ההצלחה שלך בדחיית קץ החיים בכך שלא השתמשת הרבה בטלפונים ניידים, אחר כותב שהגעת לגיל שלך רק מפני שהיית...


הנושא: אריכות-ימים ומה ניתן לעשות על מנת שאחרים יידבקו בה.

משך ממוצע: דף מלא.

משך מינימלי: שני פסקאות בכל פעם שלעיתון אין שום דבר חיובי אחר לכתוב, כמו למשל מסיבת יום הולדת של שוער בקבוצה מקומית בישוב נידח, או מי היא החברה חדשה של הזוכה במקום השלישי בעונה העשרים ושלוש של תכנית הריאליטי "נולדו לצווח".

כאשר כועסים: זה רע מאוד אם בעיתון כועסים עליך – הם לעולם לא* יכתבו עליך.
*לעולם לא = עד שגילך יהיה החדשות הישנות היחידות שעליהן הם לא כתבו במשך השבוע האחרון.


גיל: 105

צורת התקשורת: מחשבות.

הנושא: 'עם מי כבר נשאר לי להתקשר – כולם עזבו אותי. כל החברים מזמן אינם. גם הילדים עזבו את העולם. מזל שנכדים עוד מבקרים אותי, למרות שלא כל יום כפי שהייתי רוצה. כל הנחמה בנינים ובמיוחד בילדיהם. הם כל כך מתלהבים מסבתא רבה רבה שלהם שאפילו המציאו שיר עלי: סבתא רבה רבה עם כולם, סבתא רבה רבה לא תריב לעולם... תְפוּ, לא זוכרת את ההמשך, אוי הזכרון שלי. הם גם מביאים לי כל מני מתנות, רק שאני לא מבינה מה אעשה עם כל הביסקוויטים שהם הביאו. כמה אני יכולה לאכול ביום? ניחא היו מביאים שוקולדים, אבל הוריהם עדיין חושבים שלא טוב לאכול שוקולד כי בגלל זה השיניים יכולות ליפול. הם רק שוכחים שזה קרה לי כבר לפני כמה עשורים. והסוודרים שהם מביאים בכל פעם שיש ירידה קלה בחום של קיץ? מה הם חושבים שאני בצל שלובש בגד על בגד על בגד? ניחא שם שלי כמו בצל – סבתא רבה רבה – אבל אני בעצמי עוד לא. אולי לפעמים קר לי, אז זה לא מצדיק יותר משלושה סוודרים בבת אחת. ממש חבל שלא נשארו לי חברים חיים להם הייתי יכולה לתת כמה סוודרים במתנה.'


משך ממוצע: כל השעות חוץ משינה, כלומר בערך חמש שעות.

משך מינימלי: 'רק אם אמות אפסיק לחשוב.'

כאשר כועסים: 'על מי אני יכולה לכעוס כאשר אני חושבת? על עצמי? טוב, זה עשיתי לפני עשר שנים. וכעת על מי אני יכולה לכעוס? אולי ילדים? גם את זה עשיתי לפני הרבה זמן. אני חושבת שלא נשאר לי על מי לכעוס. וזה בעצם די מכעיס.'

גיל: 115

צורת התקשורת: "סליחה, מה זה תקשורת?"

הנושא: "מה שאלת אותי לפני רגע?"

משך ממוצע: חצי דקה ובעיקר מצמוץ עיניים בחוסר הבנה.

משך מינימלי: איך מודדים מבט ריק מהבנה?

כאשר כועסים: "סליחה, אני רוצה פיפי."

גיל: 125

צורת התקשורת: דרך מדיום המתקשר עם העולם הבא.

הנושא: "אמרתי לך לא להתחתן עם הכלומניק הזה! לו רק אימך הייתה חייה." – "אוי, סבתא די. לפחות כשאת מתה אולי תפסיקי לרדת עליו?" – "איך זה אפשרי!" – "סבתא, את לא צריכה לצעוק, אני שומעת אותך טוב." – "אבל המרחק..." – המדיום אומר שהמרחק לא משנה. בכל מקרה, סבתא, אני מתקשרת אליך כי רציתי לדעת מה עשית עם חצי מיליון שאבא שלי השאיר לך?" – "איזה חצי מיליון?" – "סבתא, אל תתחילי." – "אני לא יכולה לספר לך, כי המדיום יכול לשמוע ואולי הוא ירצה לגנוב את הכסף." – "סבתא, המדיום לא שומע אותך, הוא עסוק בליצור אתך קשר." – "ואולי הוא מרמה, רק עושה כאילו מרוכז בקשר אתי, אך באמת מקשיב לכל מילה שלי?" – "סבתא, די. מה עשית עם חצי מיליון? אל תגידי ששוב בזבזת הכל על הימורים." – "אם את לא רוצה שאגיד, אז לא אגיד. איך שאת רוצה." – "אבל הבטחת שתפסיקי." – "נו, את רואה, הפסקתי. כאן אין שום הימורים, ממש משעמם." – "איפה זה כאן, סבתא?" – "אני יודעת? לי, כמו לאבא שלך, אף פעם לא היה חוש התמצאות. אוי, קוראים לי לשחק פוקר. תתקשרי אלי שוב בערב, אולי אהיה פנויה." – "אבל סבתא". – "".

משך ממוצע: תלוי בכמות הכסף שתשלמו למדיום.

משך מינימלי: מאתיים שקלים מבטיחים לכם חמש דקות תקשורת, אבל זה גם הסכום המינימלי שהמדיום מוכן לקבל לביקור אחד.

כאשר כועסים: למה לכעוס על מישהו כאשר נמצאים בעולם שכולו טוב? חוץ מזה, במקום להיזכר בדברים הרעים – שברור שהיו, אך במרוצת החיים אבדו מרעות שלהם ואפילו נשכחו – הרבה יותר מהנה לחשוב על כל הטוב שהיה כדי שהזכרון עליו לא יעלם לעולם.