אני אחת שמחפשת עבודה

הרבה זמן לא כתבתי כאן.. לא שלא היה לי, זה פשוט שאני תוהה לעצמי אם הכתיבה כאן בבלוג

עוד עושה משהו עבורי. ואני מקווה שעוד איכשהו כן. כי הבלוג הזה עוד נמצא אצלי במחשבות.

אני כותבת את רוב המחשבות שלי בפייסבוק ששם הכל בא בקצב אדיר ושונה מפה, שלכתוב פה זה כבר לא מה שהיה שרק התחלתי אי שם לפני שנים ..

בכל מקרה,

האמת היא שלא ממש השתנה אצלי הרבה. ולא שזה עצוב או שזה משהו לא טוב, אני חושבת שזה פשוט שאני לאחרונה נכנסתי למן פולנטר עם עצמי שעד היום אני מנסה לפענח איך יוצאים ממנו.

יש לי הרבה מאוד עליות ומורדות ומורדות ועליות לאחרונה שאני נלחמת עם עצמי להגיד לעצמי שאני חייבת לקום להתעשת לשנס מותניים ולצעוד קדימה. לשנות לעצמי את החשיבה ולפתח את עצמי. 

ואם להיות כנה זה לא כל כך עובד או מצליח לי ..

לא שזה לא פשוט זה פשוט שאני יוצרת לעצמי קושי במקום לחשוב וליצור את הקל. משהו בזה שהכל דרך הקושי יצר אצלי מחשבה שזו הדרך הנכונה. מה שהיום אני מודעת לזה שזה ממש לא ככה.

יש לי עוד מעט יום הולדת.. ספטמבר עוד למי שנמצא כאן קורא וזוכר.. ואני כל פעם מבטיחה לעצמי שאני 

אשנה משהו, שאני אעשה משהו וכל פעם כמעט עושה את ההיפך.

הפעם איכשהו אני מאוד רוצה להבטיח לעצמי שלא משנה מה אני חייבת. חייבת להתחיל ממשהו. לא משנה מה.

אני חייבת שהפעם זה יצליח לי. עם כל מה שאני עוברת עם עצמי.

כי אני יודעת שאם עוד פעם אאכזב את עצמי יהיה לי מאוד מאוד קשה לעלות בחזרה..

אז אולי בכתיבת הפוסט הזה לא השתנה אצלי הרבה אבל אולי כשאני אכתוב כאן שוב. בעצם לא אולי. בטוח.

אני אהיה במקום שאני אוכל להיות באמת גאה בעצמי.

מחזיקה לעצמי אצבעות

עד כאן

נוני של אימא