הגיגיה של מייפל

השיחות שלנו על שוקו נהפכו להכי טיפשיות שיש, אבל אני כל כך נהנית רק לדבר איתו. הקלילות שבשיחה וההרגשה שאני יכולה לכתוב מה שבא לי מבלי לפחד, הם הכי טובים שיש. אני יושבת עם הפלאפון וקולה בצד, מחייכת את החיוך הכי דבילי שקיים בעולם הזה.

לפעמים אני מפחדת שהוא לא לוקח אותי ברצינות, אלה כסתם מישהי להעביר איתה את הזמן. לא בא לי להיות מתוסכלת שוב אחרי המקרה האחרון שלא הצליח וסתם ישב לי על הראש יותר מדי.

הוא הבטיח לי שוקו איכותי מיוחד בשבילי. הבטחתי לו ליום ההולדת, ולפעמים זה נראה יותר מדי. אבל שמח לי בלב, וזה מה שחשוב.

"ואני לא בטוחה שיש שם שוקו בכלל"

"חחח"

"באמת! זה לא נראה כמו מקום שיחשבו עליו על שוקו, ושוקו הכי חשוב"

"נסתדר כמה ימים בלי שוקו. ואם אבחר במקום האחר, זה יהיה בסביבות שבועיים-חודש בלי שוקו"

"הו לא"

"ונראה לי  שבפעם האחרונה ששתיתי שוקו היה לפני כמעט שנה"

"אל תדאג, אני אשלח לך שוקו בטלפתיה"

"יש בעיה בקו, אני לא מקבל"

"איזה אכזבה. וזה היה שוקו כזה מושקע. חבל"

"נכון"

"כן, ובטח הוא נשלח למישהו אחר שלא אוהב שוקו"

"עכשיו הוא בטוח יאהב שוקו, זאת לא שאלה בכלל"

"והוא יתחיל להעריך את השוקו ואז הוא ישלח בחזרה, ואז יהיה טוב בעולם!"

אני כבר מחכה לכוס השוקו הראשונה שלי איתך.

מייפל.