הגיגיה של מייפל

אמילי הלכה ברחוב, עם אוזניות באוזניה שניגנו שיר מפסקול סרט לא מוכר. היא צפתה על כל עוברי האורח התמימים וניסתה לחשוב איך קוראים לו, עם מה כל אחד מהם מתמודד בחייו עכשיו, לאן הוא הולך ומה צפוי לו בחיים. אחרי הכל, כולנו בני אדם, ולכולנו יש בעיות, קטנות וגדולות, אך בכל זאת הן בעיות. אמילי בת השש עשרה, רק התחילה להבין שהעולם הוא לא תמים וטוב, ושיש אנשים רעים שאוהבים לראות אנשים טובים סובלים, ושיש סבירות שהיא תיתקל באנשים כאלה במשך חייה. היא תמיד חלמה שהיא חלק מאיזה ספר דרמה שמסתיים בסוף טוב, אבל הבינה שלחיים אין סוף טוב. לא תמיד, אבל קשה למצוא סוף טוב.

אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב את הקטע הזה. ישבתי מול מסך העריכה הלבן, מחכה להורדה שלי שתסתיים ופתאום היה לי חשק לכתוב. וזה מה שיצא. קטע סתמי שמתיימר להיות בעל משמעויות חשובות, אבל אני לא מסוגלת להעביר מסרים כאלה.

הסוף שבוע הארוך שלי בן החמישה ימים מסתכם כך: התקדמות סבירה בספר "גן הקיץ", צפיתי בשבע סרטים, הלכתי להופעה מצחיקה שאחריה אכלתי את הכריך הכי טעים בעולם, ישנתי אצל קיילי וקיילי ישנה אצלי, כתבתי יותר מדי פוסטים מוזרים וחסרי משמעות וסבתא תרמה לי מאה שקל שאני לא יודעת מה לעשות איתו. 

אנא ספרו לי איך עבר עליכם השבוע, אני ממש רוצה לשמוע.

שיהיה לכם המשך שבוע טוב ובהצלחה לכל מי שיש בגרויות! לי יש בגרות בשבוע הבא, ואני צריכה להתחיל להתכונן. קיבלתי 86 במתכונת, אז אין לי סיבה להילחץ.

מיס מייפל.

לפעמים אני חושבת על מה יקרה אם אני פשוט אקום ואעזוב. אימא בטח תבכה לזמן מה ותצטער שלא באה איתי. אחותי תשמח כשתקבל את כל הספרים שלי ואת מחשב הנייד. אנה אולי תצטער קצת, אבל אחר כך היא תמשיך בחייה. זה מה שכולם יעשו- ימשיכו בחייהם כאילו לא הייתי קיימת לעולם.

ולאן אני אלך?

אני אלך לארץ רחוקה, שבה לא ימצאו אותי לעולם ואחליף את שמי למייפל. בארץ הזאת העננים יהיו כסופים, השמים יהיו מלאים בכוכבים גם ביום ואנשים יוכלו לרחף, בלי אחים קטנים ומעצבנים.

אצבע את השיער שלי לסגול, אענוד צמידים צבעוניים ואלבש גרבי ברך צבעוניות עם חצאית ונעלי אולסטאר. הארץ הרחוקה תהיה מלאה באנשים משוגעים ומתוסבכים בדיוק כמוני, כך שכולנו נסתדר. כולנו נישן בבקתות עץ על שפת הים ונלך לשחות כל יום בזריחה. לכל אחד תהיה ספריה פרטית בגודל מגרש כדורגל עם כל הספרים שהוא אוהב.

בסוף כל יום, כולנו נשב בשולחן גדול וארוך על שפת הים, ונערוך ארוחה. כל אחד יספר מה עבר עליו היום וכולם יקשיבו לו. נשיר שירים של ג'וש גרובן בקול רם ונלך לישון עם חיוך על הפנים. הארץ הרחוקה הזאת תהיה מיוחדת במינה בגלל שכולם יהיו מאושרים שם. תהיה אפשרות לעזוב ולבקר את החברים והמשפחה, ולחזור. תוכל לעסוק בכל מה שתרצה, כולם יהיו שותפים לעבודה וכולם יעמדו זה לצד זה. זאת הארץ בה כולנו נהיה תמיד מאושרים ולא נבכה לעולם.

תנחשו איך תקרא הארץ הרחוקה הזאת.

אבל לפעמים אני חושבת, שהשוני שלנו בחברה הוא מה שעושה אותנו למיוחדים, כך שתהיה אפשרות לברוח לשם ברגע שתרצה. זה יהיה מקום שבו תמיד תהיה מקובל ואהוב.

מייפל, שכתבה את זה בהשראה של רגע.

אתמול התעמתתי עם אנה, החברה הכי טובה שלי. כשאמרתי לה שאני הולכת עם קיילי, היא אמרה שאמרתי שאני הולכת איתן. אז לא, אני לא הולכת איתכן. אמרתי לה שגם היא לא באה איתי, והעלתי את הנושא הכאוב הזה של החתונה והיא סיפרה את הצד שלה. היא אמרה שהיא מצטערת על זה שהיא גרמה לי להרגיש ככה ופשוט לא הגבתי. לא ידעתי מה להגיד. חיכיתי יותר מדי זמן ולא דיברתי והכול התפרץ ברגע. אני פשוט שונאת את הגאווה שלי. זאת התכונה הכי אנוכית ויהירה אצלי.

אתמול היה כיף. ראיתי אותו שוב פעם ופשוט לא נתתי יחס. לא צריך להיות לי אכפת בכלל מה הוא חושב עליי. רוצה לדבר איתי? יותר ממוזמן.

היום, ויתרנו פעם נוספת על המתמטיקה ושיחקנו בגלגל המזל על הלוח. היה כיף, וגיליתי שאנה מקשיבה לדברים שאני מספרת, כי היא זאת שגילתה את "אשתו של הנוסע בזמן" ו"אלף שמשות זוהרות" בספרים. סיפרתי לה שהורדתי את הסרט "מחכים לנצח" והיא התרגשה כל כך. כאילו לא התווכחנו בכלל אתמול. כאילו כלום לא קרה וטוב שכך. היינו קרובות יותר משהיינו לפני חודש, וזה היה כיף.

צפיתי בסרט הזה היום, והוא היה פשוט מקסים. ממש גרם לי להזיל דמעות ואין הרבה סרטים שמסוגלים לכך. הבנתי מהסרט שאהבה יכולה להימשך לנצח. הלוואי והייתי מוצאת מישהו כמו ויל, כל כך חמוד ותמים. 

שיהיה לכם שבוע נפלא ותיהנו מהחופש!

מייפל.

אני פשוט יכולה להתפוצץ מזה שלא אכפת לך. לא אכפת לך שסיננת אותי אתמול, לא אכפת לך למה אני מתנהגת אלייך ככה וברור שלא אכפת לך מה אני מרגישה.

את פשוט מתעלמת ממני, וכשאני עושה את זה, את מחמיצה לי פרצוף לשאר היום. כשאני עושה לך פרצוף, את דואגת להזכיר לי את זה. הכול חייב להיות סביבך, כשמשהו נסדק בעולם הבדולח שלך, אני צריכה להיות שם כדי לנחם אותך וכשלי קורה משהו, לא אכפת לך. אני זוכרת לפני שנתיים, כשסבא שלי נפטר, יצאתי בפנים קודרות מהבית ושאלת אם קרה משהו. ברור שקרה משהו! איך לא ידעת מה קרה? את כל כך מטומטמת? איימי ידעה. את לא.

אני פשוט לא יכולה עם זה יותר. כל ההקנטות, כל ההתעלמויות, היכולת שלך לחשוב שאת טובה יותר ממני ושאת יודעת יותר טוב ממני. את אומרת שאת בוכה כשאת לבד בחדר, ואת אומרת שזה משחרר. על מה יש לך לבכות בדיוק? מאכילים אותך בכפית של זהב, נותנים לך כל מה שאת רוצה, ומעט הבעיות שיש לך, יש אותן לכל אחד. יש לך חבר מדהים שדואג לך, לילי אוהבת אותך יותר ממני והחבר שלה מחשיב אותך לידידה יותר קרובה שלו מאשר אני. אז מה הבעיה? את לא יודעת מהו כאב אמיתי, את לא יודעת מה זה כשכלום לא מסתדר לך, כשאת צריכה להיות שונה, ואת צריכה להתאמץ כדי לצאת בערב כמו כולם. 

אני פשוט אתפוצץ יום אחד, ולך לא יהיה אכפת אפילו. הלוואי שיכולתי לנתק קשר ולהיעלם לזמן מה. אבל כמובן שזה לא כל כך קל.

הוא שלח לי הודעה אתמול אחרי שלא דיברנו כבר חודש וחצי. נמאס לי להיות זאת שמתחילה את השיחה. אז לא שלחתי לו הודעה המון זמן, נתתי לו המון זמן להתגבר על הבעיות שלו. התנצלתי ואמרתי שאני באמת סנובית והוא אומר לי שנעלמתי וחשב שמצאתי את החיים שלי. מה זה לעזאזל אמור להביע?

למה כשאני לא מתחילה את השיחה אני נחשבת לסנובית? הוא סנוב ומעצבן בדיוק כמוני, עושה את עצמו מסכן כאילו עשיתי לו עוול נוראי. גם אתה אשם בדיוק כמוני, אז שלא תעז להפיל את הכול עליי. 

הלוואי וישראבלוג היה מקום אמיתי על המפה, הייתי בורחת לשם ולא חוזרת לעולם.

מייפל.

אתמול, אחרי שכיביתי את המחשב, לקחתי דפדפת לבנה ועט פיילוט שחור והתחלתי לכתוב. לא ידעתי על מה, לא תכננתי כלום אבל מה שעניין אותי היה להמשיך. זרמתי עם המילים שהתחילו להופיע על הנייר זו אחר זו, כשבראשי מתחילים להירקם רעיונות חדשים להמשך, אבל חושבת שאני פשוט לא אחשוב על מה שכתבתי היום יותר ואשליך אותו לאיזה קלסר. האמת, לא ממש אכפת לי. אהבתי את התחושה של העט ביד, יוצר משהו שאני אוהבת. הרגשתי את הדם פועם לי בקצות האצבעות, ומעקצץ מהתרגשות. זה הדבר הכי נפלא שיש. 

לאחר כחצי שעה שבא כתבתי דף וחצי של רצף מילים הגיוניות, הסתכלתי על מה שכתבתי וחייכתי את החיוך הכי גדול שקיים. אני חוזרת לכתוב. מעט בכל פעם, אבל אני שוב מרגישה את ההרגשה הנהדרת שהרגשתי בכל פעם כשכתבתי.

אתמול, קיילי הייתה במצב רוח רע. לפעמים אני שוכחת שקשה לה יותר ממני. אני צריכה לעשות בשבילה משהו. משהו שמח.

מחר הוא יום מיוחד. תנחשו למה! חצי שנה של הגיל הנכסף כבר עברה, ואני מרגישה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. הוא חמקמק, הדבר הזה.

שיהיה לכולם המשך יום טוב ושבוע מקסים, בדיוק כמוכם!

מייפל.

"לאן הלכתם?"

"לסבתא."

"אז למה לא אמרתם לי?"

-

"לי יש את זה בבית!"

"אז מה?!"

"בסדר, תצעקי עליי יותר חזק."

-

"למדנו יחד אתמול וחזרנו על החומר הישן. לא אמרנו לך כי ידענו שלא תבואי."

בסדר.

-

"רוצה לבוא איתי ועם דודה שלי לתל אביב?"

הלוואי שיכולתי.

-

"אולי תפסיקו! זה כבר לא מצחיק."
"זאת לא אשמתנו, את נפגעת בקלות."

"מה את אומרת! אז תנסי לעזור לי קצת." 

-

"את הולכת עם ההורים שלך?"

לא, אני הולכת עם.." והיא אמרה חמש שמות.

"אה."

-

נמאס לי כבר מכל הדברים המטומטמים שאומרים לי, והיא חושבת שהיא בסדר. היא לגמרי לא בסדר! שתבין כבר איך היא מתנהגת ותתחיל להתנהג כמו חברה. היא גורמת לי להרגיש שאני לא מספיק טובה כדי להיות חברה שלה. אני לא צריכה אותך. אני יכולה טוב מאוד להסתדר לבד. ובלעדיי, חומד, לא היית מי שאת היום.

רק שיעבור כבר מחר. אני לא יכולה עם הדבר המעיק הזה על הלב יותר.

מייפל.

אני חושבת הרבה על העתיד. אני רוצה לדעת מה יהיה איתי בעוד 10 שנים, בעוד שנה ובעוד שבוע. האם אני אשתנה לטובה, אפסיק להיות מעצבנת וחסרת סבלנות ואפסיק לצעוק בכל פעם שמשהו לא יסתדר לי. האם אני אלמד לקחת נשימה עמוקה לפני כל מעשה ואלמד לשלוט בסדר העדיפויות שלי. האם אני אמצא מישהו שיאהב אותי ואני אוהב אותו בחזרה. האם אני אהרוס את החברות שלי עם אנה, ואמשיך להיפגע מכל דבר קטן שהן אומרות?

והאם אני אהיה יותר טובה?

יש לי כל כך הרבה שאלות לגבי העתיד, עד כדי כך שאני שוכחת להתרכז בהווה, שבו אני יכולה לשלוט ולהחליט מה יקרה בו. אני צריכה להפסיק להתעניין במה שיקרה ולהתחיל להתעניין במה שיקרה. אחרי הכל, זה עכשיו.

אתמול היה כיף. לצלות את המרשמלו על האש, להצטלם, להרגיש את הרוח הקרה על פניי ולשכב לישון בסיפוק.

מייפל.

פליקס היה מסוג הבנים שמייפל אהבה. היה לו שיער בלונד ועיניים תכולות שיכולת לטבוע בהן כשהוא הביט לך בעיניים ודיבר איתך, היו לו תווי פנים יפים והוא היה ביישן, חמוד, קורא ספרים, חכם, אוהב טבע, יודע לעזור, ובעל כרטיס מועדון לסטימצקי (!). מייפל התחילה לחבב אותו כשהוא נהיה המדריך שלה בקייטנה וזאת בדיוק הייתה הבעיה בסיפור האהבה שיכל להיות מושלם. פליקס היה מבוגר ממייפל בשמונה וחצי שנים. 

מייפל תמיד אהבה לצעוק עליו כשמשהו היה משתבש, כשהיא בקושי עברה את הסנפלינג המטופש ועזר לה לטפס בכך שהושיט אליה את ידו. הוא פשוט היה מחייך חיוך מושלם וצוחק בעוד היא מזעיפה את פניה לעברו. 

היו להם עוד כמה קטעים במהלך הקייטנה וכשהגיע הסיום, היא הושיטה את ידה ללחיצה בוגרת שהפכה לילדותית וחזרה הביתה בידיעה שהיא לא תיתקל בו שוב.

הגורל האיר פנים למייפל והוא נהיה מדריך במועצת הנוער של הכפר הקטן שלהם. כמובן שהיא שמחה על כך, והיא ראתה אותו גם במועדון הקהילתי, כשהוא ממשיך לחייך אליה ולהקניט אותה, בדיוק כמו פעם.

היא פגשה בו הרבה בזמן שהם תכננו את הפסטיבל הגדול, ישבה איתו במשרד בזמן שבחר מוזיקה מפחידה והיא צעקה עליו כי זה הפחיד אותה. היא עזרה לו להקים את המבוך שהיה בדשא, וכשהם נשארו לבד, אלו היו הרגעים הכי חמודים שחוותה מייפל בחייה. היא חיטטה לו בפלאפון ודחפה לו אזיקונים לפה כשלא היה מקום, והוא עדיין לא אמר לה כלום. למייפל הייתה הרגשה משונה כולשהי שהוא מחבב אותה, אבל היא חזרה ואמרה לעצמה שהוא רק מסתכל בה כילדה קטנה ולא יותר. היא תמיד התפלאה לדעת שאין לו חברה ואיך בנות מפספסות מישהו כמוהו.

כשהפסטיבל נגמר ועבר, היא ראתה אותו במועדון הקהילתי, חמוד כמו תמיד. היא עדיין זוכרת את הרגעים הקטנים בטיולים שנערכו אחרי הפסטיבל. המבט שלו כשהיא אמרה לו שאם ימצא כפית, היא תיתן לו לטעום מגלידת הוניל עם קרמל שלה, לראות אותו מחייך ושואל לשלומה, מבקש ממנה שתחזיק משהו בזמן שהוא יעשה את זה, כל פעם כשהוא בא אליה ושואל אותה כמה קולה היא שתתה היום, הצחוק שלו בכל פעם שהיא סותמת את האוזניים כשהוא מדבר על פיזיקה ומדגים בעזרת פחית קולה, ההתלהבות שלו כשדיבר על שר הטבעות והיא הייתה גאה בזה כשהיא גילתה את שמו המלא של הסופר בשאלון שהוא ערך, ועוד הרבה, שאם היא תתחיל להיזכר בהם היא תהיה עצובה.

מייפל רוצה להתחתן עם מישהו כמוהו בעתיד. לא, היא רוצה להתחתן איתו, כי הוא מושלם מכל כך הרבה בחינות אך כשהיא יודעת שזה לא אפשרי, היא מעציבה בידיעה שהיא לא תמצא מישהו טוב כמוהו. הלוואי שכן, אבל לא. פליקס היה הבחירה המושלמת. הבן אדם המתאים לסיפור אהבה מדהים.

Miss Maple.